על שחקני הארביטראז'ים והסוד של שוק ההון

תשאלו כל חובב שוק הון בעולם, שאלת השאלות כיום היא מתי תבוא התחתית. האדם הוא יצור סקרן מאין כמוהו ורק תחשבו עד כמה הייתם רוצים לדעת את שערה של מניה מסויימת או מדד מסויים בעוד 5 או 10 שנים. ולא בשביל להרוויח מזה כסף, זה פשוט באמת מעניין אתכם.

אנשים מחפשים תחתית ופסגה, רוצים להיות שותפים למהלכים גדולים, שיהיה על מה לספר ואם מפסידים זה גם בסדר, זה חתיכת ריגוש, חתיכת סיפור. תחשבו שהייתי מציע לכם להרוויח מעתה ועד עולם 7% שנתי, ההנחה שלי - מרביתכם לא היה חושב אפילו לקחת את ההצעה. הרי לתקוע עכשיו את הכסף ולשכוח ממנו? איפה הריגוש, איפה הסיפורים לחבר'ה? וחוץ, מזה אנחנו הרי מאמינים שאנחנו מסוגלים לעשות יותר, לא?

מידי פעם יוצא לי לדבר עם שחקני ארביטראז'ים, אנשים מוזרים, לא מעניין אותם לאן הולך השוק, הם מחפשים פער. ואני חושב לעצמי - בשביל זה לקום בבוקר? בשביל לסגור איזה פער? איפה החזון, איפה הרצון להצליח לענות על שאלת השאלות? ואז אני נאלץ להזכיר לעצמי שהעניין פה הוא לעשות כסף ולא לקבל איזה ריגוש או סיפור טוב לספר בארוחת שישי. כנראה שמאותה הסיבה בדיוק אנחנו לא שומעים על אותם שחקני ארביטראז', אין להם מה לספר. אותם שחקנים הם פעילים גדולים בשוק ההון וגם עושים לא מעט כסף אבל הסיפורים שלהם ב-99% מהמקרים פשוט לא מעניינים את הציבור ובמקרה או שלא במקרה - הם גם לא חובבי תקשורת.

בהקשר זה אתן לכם את תמציתו של סיפור קצר שכתב אפריים קישון (עליו השלום ועליו יאמר שעל כל סיטואציה בעולם הוא כבר כתב שני סיפורים לפחות. אני זוכר אחד הקשור למקרה שלנו). זה מתחיל ככה - "מר שולטהייס," הודיעה מזכירת המערכת, "צילה רוצה לראיין אותך". העסקן הקטן נבהל כולו ושפורפרת הטלפון כמעט נשרה מידו, זה היה הדבר האחרון שהיה מעוניין בו. אותה צילה היא המרשעת המוסמכת של העיתונות וכל שבוע היא קורעת מישהו אחר לגזרים. רק לפני חודש היא כתבה כתבת פרופיל על דיקן האוניברסיטה ומאז לא נראה פרצופו ברבים. "ברצון אשתף פעולה" השיב שולטהייס למזכירת המערכת והפגישה עם צילה נקבעה לסופ"ש הקרוב בירושלים.

לשולטהייס היה ברור שמדובר בסוף הקריירה שלו, שהרי צילה לא משחקת משחקים, היא כאמור - קורעת לגזרים. ובכל זאת הסכים. כשהגיע שולטהייס לביתו סיפר בכל רועד את דבר הראיון לאשתו וזאת ניסתה לשכנעו לבטל אך ללא הועיל, שולטהייס ידע שזה יגמור אותו אבל רצה את הפרסום - מלכוד נוראי. "הוא שנא את צילה שנאה תהומית ובו בזמן אהב אותה אהבת נעורים" כותב קישון. "אל תתני לי ללכת" הפציר שולטהייס באשתו וזו האחרונה לקחה חבל וקשרה אותו לכיסא. "אפילו אצעק אפילו אשתולל, אל תשעי לי, תני לי לצרוח" וכך ישב הוא כל הלילה וצרח וכירסם בחבל העבה. לבסוף הצליח שולטהייס להשתחרר, השאיר מכתב ובו כתב לאשתו "סילחי לי, היא חזקה ממני" וברח לירושלים.

מאז שולטהייס הוא אדם הרוס עד היסוד שאין לו מקום בחברה האנושית. לאחר קריאת הראיון הוא נפל למשכב וכאשר אשתו לחשה אליו "למה עשית את זה?" ענה לה ללא היסוס - "אילו נתנו לי, הייתי עושה את זה שוב".

שולטהייס של קישון רצה בעיקר את הסיפור והתייחס לחייו ולעבודתו בצורה שולית. אופיים של משקיעים רבים בשוק ההון אינו שונה בהרבה מאופיו של זה, הם נכנסים לבורסה ללא כל תוכנית ברורה, גם לאחר שכבר חטפו מכה הגונה בסיבוב הקודם, רק בשביל הרגעים האלה שהבורסה עולה והנפש בעננים, תחושת ההצלחה האישית באותם רגעים כנראה שווה את הכל, אבל אז באה צילה והכל נגמר.

שחקני הארביטראז'ים הם בדיוק הסוג הזה של האנשים שהיו אומרים 'לא' לצילה וממשיכים לעשות כסף בשוק ההון, אז תסתכלו על עצמכם טוב טוב במראה, אתם יותר קרובים לשולטהייס או יותר קרובים לאלה שבאמת נמצאים כאן בשביל לעשות כסף? כי כנראה שזו שאלת השאלות שהרי על זו שבתחילת המאמר כנראה שאין לנו באמת אפשרות לענות.

מאת: יוסי פינק

עורך אתר Bizportal

* לסיפור קוראים "הפרפר והאש' והוא לקוח מתוך ספרו של קישון - 'פרטאצ'יה ללא הפסקה' , כמובן - מומלץ בחום.