העובדות --------- לוי יהושוע (להלן: "העובד") עבד בשירות המועצה האזורית בית שאן (להלן: "המעבידה") כפקח וטרינרי, אשר הוסמך ע"י השירותים הוטרינריים במשרד החקלאות לכהן בתפקיד האמור. ההסמכה התייחסה במישרין ובאופן מוגדר למפעלים בתחום המועצה, והוגדרה כ"תקן מותנה בהכנסה", תוך שנקבע, כי היא תישאר בתוקפה כל עוד העובד מועסק בתפקיד פקח וטרינרי במפעלים המסוימים האמורים. המעבידה היא שהפיקה את תלושי השכר בגין העובד ושילמה את שכרו, שמימונו הגיע בעיקר מהמפעלים מקבלי השירות הוטרינרי, כאשר לעובד אסור היה לקבל כל תמורה שהיא במישרין מאותם המפעלים, למניעת ניגוד עניינים. העובד פוטר ללא הודעה מוקדמת והגיש את תביעתו לפיצויי פיטורים ולפיצויים בגין פיטורים שלא כדין. המעבידה מצידה טענה, שהעובד הועסק על פי תקן ממשרד החקלאות ובמימונו, ומשהתברר, כי ביצע עבודות פרטיות, ונתגלו אי סדרים נוספים בעבודתו, בעקבותיהם בוטלה ההסמכה שניתנה לו לעיסוק כפקח וטרינרי ע"י משרד החקלאות. משכך, לא נותרה למעבידה ברירה אלא לסיים העסקתו. המעבידה טענה, כי לא נפלו כל פגמים בסיום העסקתו של העובד, וכי שולמו לו פיצויי הפיטורים על דרך שחרור הכספים שהופרשו בגינו למבטחים. פסק הדין --------- נסיבות סיום העסקתו של העובד במסגרת ביצוע משימותיו במפעלים עצמם, היה העובד כפוף לוטרינר המפעלי, ובמועצה עצמה היה הממונה על העובד מהבחינה המקצועית, הוטרינר הרשותי. ביום 11.03.03 התקיימה ישיבה בין העובד לבין הוטרינר הרשותי, ובה הודיע לו, כי הוא יוצא לאלתר לחופשה של שבוע, ואחר כך מושעה מהעבודה עקב "נוהלי עבודה בלתי תקינים והפרת אמון". ביום 24.03.03 שוגר למעבידה מכתב ממשרד החקלאות, המודיע כי בטלה בזאת לאלתר הסמכתו של העובד כפקח וטרינרי וכמו כן בטלה הסמכתו להנפיק תעודות בריאות וטרינריות. בעקבות המכתב האמור נשלח לעובד ביום 28.03.03 מכתב, המודיע לו כי עבודתו במועצה מופסקת החל מיום 17.03.03. הצדדים הרבו לעסוק בשאלה, האם עולה מחומר הראיות, כי העובד הפר את נוהלי העבודה התקינים, ניהל עסק פרטי במקביל לעבודתו בשירות המועצה, או פעל שלא כדין במסגרת עבודתו. בית הדין פסק, בסופו של דבר, על סמך העובדה הבסיסית, המהותית והמכרעת לפיה, משהוסרה הסמכתו לעסוק בתפקיד פקח וטרינרי, ע"י הגורם השלטוני המוסמך להעניק הסמכה זו, והגורם האמור הורה למעבידה להפסיק לאלתר את העסקתו של העובד כפקח וטרינרי – לא הייתה למעבידה כל אפשרות להמשיך את העסקתו ככזה. נקבע, כי די בעובדה זו כדי ליטול את הקרקע מתחת הטענה לפיה, עצם החלטת המעבידה להפסיק את העסקתו של העובד נעשתה שלא כדין או משיקולים זרים. ניתן למצוא מבין פעולותיו של העובד, שאינן שנויות במחלוקת, כאלה שהיה בהן טעם לפגם ויש בהן כדי ליטול את הבסיס מהטענה שפוטר ללא הצדקה סבירה. כך למשל, אין חולק, שהעובד ביצע עבודות פרטיות במקביל לעבודתו במועצה, מבלי שקיבל היתר לכך ומבלי שיידע את המועצה. הפרת החובה לערוך שימוע בית הדין הגיע למסקנה, שלעובד לא קוים שימוע כהלכתו. המעבידה לא הודיעה מבעוד מועד לעובד, כי קיימים חשדות כאלה ואחרים כנגדו, לא ניתנה לו כל הזדמנות להתייחס לנימוקים בדבר פיטוריו עוד בטרם קבלת ההחלטה בדבר השעייתו, ובסמוך לאחר מכן - בדבר פיטוריו. יחד עם זאת, ובכל החשיבות שיש לייחס להליך השימוע ולמיצוי זכות הטיעון של עובד, לא ניתן להתעלם מהעובדה, שבנסיבות המקרה דנן בוטל ע"י צד שלישי תנאי מתלה להעסקת העובד, שהוא הסמכתו ע"י משרד החקלאות, אשר הורה לה להפסיק את העסקתו לאלתר. נסיבות אלה מעניקות לחובה לקיים שימוע צביון אחר. טוב היתה עושה המעבידה אם היתה מזמינה את העובד, לאחר שפרשה בפניו באופן מסודר את החשדות כנגדו, מודיעה לו שאלה הועברו למשרד החקלאות, ונותנת לו הזדמנות להתייחס באופן יסודי לדברים המיוחסים לו, עוד בטרם פיטוריו. מאידך, בית הדין הארצי הכיר בעבר במתן זכות שימוע מאוחרת, כאשר לא נעשה שימוע מוקדם, על מנת לאפשר לעובד להביא את טענותיו. במקרה דנן, שוגר לעובד מכתב מפורט ביותר ובו מכלול הטענות כלפיו, וזאת ימים ספורים לאחר סיום העסקתו, והוא, מצדו, לא טרח להשיב למכתב האמור ולהתייחס אליו. מעבר לכך, סיום העסקתו של העובד נכפה, כאמור, על המעבידה. נוכח האמור לעיל, והגם שנקבע שלא קוים לתובע שימוע כהלכתו, אין בית הדין סבור, כי בנסיבות העניין יש לחייב המעבידה לשלם לעובד פיצוי כלשהו בגין המתכונת שבה הופסקה העסקתו. האם העובד זכאי להשלמת פיצויי הפיטורים ששולמו לו? המעבידה טענה, שיצאה ידי חובתה בתשלום פיצויי הפיטורים על דרך שחרור מלוא הכספים שהופרשו בגין העובד למבטחים, כאשר הפרשתם באה "במקום" פיצויי פיטורים. יחד עם זאת, ההפרשות למבטחים באות במקום 72% מפיצויי הפיטורים, והמעבידה לא התיימרה לטעון, ששילמה את ההשלמה שהיה עליה לבצע עם פיטורי העובד בשיעור של 28% מההפרשות. בהקשר זה טענה המעבידה, כי נוכח נסיבות סיום העסקתו נשללה זכאות העובד לפיצויי פיטורים, ועל כן גם שחרורו הכספים שהופרשו בגינו נעשה לפנים משורת הדין. בית הדין הגיע למסקנה, כי הגם שעולה לכאורה שנפלו פגמים בהתנהלותו, ואלה הצדיקו סיום העסקתו בתפקיד כה רגיש הכרוך באחריות על בריאות הציבור, הרי שלא הוכח בפני בית הדין ברמת ההוכחה המוגברת הנדרשת, ביצועם של מעשים המצדיקים שלילת זכאותו לפיצויי פיטורים או חלק מהם, והעובד נענש דיו על דרך פיטוריו על אתר. על כן, קבע בית הדין, שעל המעבידה לשלם לעובד את ההשלמה המתחייבת של 28% מפיצויי הפיטורים. (*) הכותב - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".