בשיחות פנימיות עם מקורביו תקף ראש הממשלה את מארגני "מצעד החיים", שיתקיים אחר הצהריים בירושלים: "הם צריכים להתבייש – משפחתי ברחה מהנאצים, אותי הם בחרו לתקוף?"

"מצעד החיים" ייצא היום ב-16:30 מגן הוורדים מול הכנסת: הצועדים יקיפו את קריית הממשלה ויגיעו בסיומו של המצעד למשרד ראש הממשלה, שם תתקיים הפגנת מחאה כנגד התוספת הזעומה לקצבתם של ניצולי השואה. "שמעתי מאנשים הרבה זעם, אמרו שאי אפשר לזלזל ככה בניצולים, שיש גבול לציניות", סיפר אתמול איתי רכט, אחד המארגנים.

"זו בושה וחרפה", אמר אולמרט. "גם לציניות צריך להיות גבול. נגדי הם הולכים לצעוד בפיג'מות היום, נגדי? 60 שנה המדינה הזו חיכתה שמישהו יבוא ויכיר בניצולי השואה, ויגדיר אותם, ואנחנו עשינו את זה בצורה הכי רחבה, בלי לקפח אף אחד, בלי לבדוק, בלי לשאול, בלי להתחיל עם מבחני יכולת. אני, שמשפחתי חיה תחת המשטר הנאצי, ונמלטה מאימי הנאצים עד סין הרחוקה, ואבותי קבורים בחרבין, עליי הם טוענים את הטענות הללו? הם צריכים להתבייש. בחיים לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות".

מקורביו של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, אומרים שהוא "הכי עצוב" שהם זוכרים. גם בלילה שבו פורסם דוח ועדת וינוגרד, הוא לא היה כל כך עצוב, הם אומרים. את הסיפור הזה הוא באמת לוקח ללב. זה גם מרגיז אותו וגם מעציב אותו. זה גם מבייש אותו. הוא, שהביא שני שינויים היסטוריים אחרי 60 שנה, שהגדיר בפעם הראשונה את קבוצת ניצולי השואה בהגדרה הרחבה ביותר, הוא שהנהיג בפעם הראשונה מאז קום המדינה קצבה למענם, פתאום הוא מוצא את עצמו בעמדת הצורר. נגדו יתקיים היום מצעד אסירים בפיג'מות. זה מטריף אותו.

אולי היום אולמרט יפתח את הפה

כשאולמרט אומר "הם", הוא לא מתכוון, חס וחלילה, לניצולי השואה. הוא מתכוון לגורמים הפוליטיים, האינטרסנטיים, לדבריו, שמנצלים אותם. הוא מתכוון גם לתקשורת. אפשר לקיים מחאה, אפשר להפגין, אומר ראש הממשלה, אבל צריך להיות קו אדום. צריך להיות גבול. גם אם טוענים שהקצבה נמוכה מדי, ברור שמדובר כאן בשאלה משנית. את העקרון החשוב, ההיסטורי, הממשלה בראשותי קבעה, הוא אומר.

אולמרט מצביע על היחצ"ן מוטי מורל שמוביל את המאבק הזה מרחוק, ואנשיו של אולמרט מספרים על עוזי דיין, שמוציא לפועל את ההפגנה הזו בכוח, למרות שבקרב ניצולי השואה יש כאלה שמהססים. "העיקר שעוזי דיין

יצעד היום בראש מצעד פיג'מות נגד אולמרט", אומרים בסביבתו של ראש הממשלה. "זה לא מטריד אותו איך זה ייראה בעולם, זה לא מטריד אותו אם זה נכון, אם זה ענייני, אם זה מגיע לאולמרט. העיקר שהוא יגזור את הקופון הפוליטי שלו".

אולמרט מתכוון היום, אולי, לפתוח את הפה. הוא התבשל והתייסר כל סוף השבוע. הוא מוכן לספוג ביקורת פוליטית, מדינית, ביטחונית. הוא מוכן לחטוף מווינוגרד, מלינדנשטראוס, מביניש, ממזוז, מנתניהו, מברק, מכל מי שרוצה. אבל בנושא הזה, הטעון כל כך, הרגשי כל כך, הוא לא מוכן. זו, אולי, הסיבה שעד עכשיו הוא שתק. לא רצה להתנצח. זה לא נראה לו ראוי.

"אני רה"מ הראשון שהעז לעשות את זה"

אני ראש הממשלה הראשון שהעז לעשות את זה, הוא אומר. נכון, הוא מודה, אומרים שההגדרה של ניצולי השואה מרחיבה מדי. אז מה, נשאיר את כל אלה שהיו ביערות ברוסיה בחוץ? את מי נוציא? זה הזמן להתחשבן עם האנשים האלה? לדבריו, גם גובה הקצבה היה אמור להיות גדול יותר, אלמלא החקיקה הפרטית, הפופוליסטית, שגזלה משאבים.

אנשיו מפרטים: יש שני חוקים פרטיים, אחד של חיים אורון ממרצ (למען ילידי גרמניה) ואחד של יורי שטרן (למען העולים מרוסיה) שמתגמלים קבוצות מוגדרות של ניצולי שואה ב-90 מיליון שקל, ויש בג"ץ שהגישו יוצאי בולגריה, שעתיד לעלות עוד 200 מיליון. יחד עם 130 מיליון שנותנת הממשלה בשנה הראשונה, מגיעים ל-420 מיליון. שזה הרבה כסף. זה יותר, למשל, ממה שהמדינה מוציאה על ילדים בסיכון, שמקבלים 300 מיליון בשנה למרות שמספרם רב בהרבה ממספר ניצולי השואה הזקוקים לעזרה.

אולמרט לא מתכוון לשתוק לנצח. יכול להיות שכבר הבוקר ישבור את שתיקתו. זה גועל נפש מה שקורה כאן, אומרים אנשיו, יש גבול לכל תעלול ולכל ספין. בחום של אוגוסט להצעיד קשישים בפיג'מות נגד ראש ממשלה ישראלי, זה צריך להיות הקו האדום, הם אומרים. יכול להיות שהיום גם הוא יגיד.