סכום עודף של מקדמות יקוזז בהתאם לערכו הריאלי

תקציר ע"א 4030/03 (טרם פורסם) הערעור שלפנינו עוסק בפירושו של סעיף 181ג לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 [להלן - "הפקודה"], שעניינו קיזוז "הסכום העודף", שנוצר אצל נישום ממקדמות, ששילם בגין הוצאות עודפות, עובר לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 118), התשנ"ט-1998. רקע הטבה, שמעניק מעביד לעובד בתמורה לעבודתו בכסף או בשווה-כסף נזקפת, ככלל, לשכרו של העובד, והוא מחויב עליה במס על פי סעיף 2(2) לפקודה. המעביד מנכה את ההטבה מהכנסתו החייבת, כהוצאה עסקית בייצור הכנסה, על פי סעיף 17 לפקודה. באופן זה - ממוסה ההטבה בידיו של העובד, אשר קיבל אותה כהכנסת עבודה, ואילו המעביד מפחית מהכנסתו החייבת, כהוצאה עסקית, את סכום ההטבה שהעניק לעובד. על כן אין הוא מחויב עליו במס. בעקבות גידול בהיקף ההוצאות העסקיות במשק הישראלי בשנות ה-60' ובתחילת שנות ה-70' ובשל האפשרות להשתמש לרעה בניכוי ההוצאות העסקיות מההכנסה החייבת של מעבידים - הוחלט, כי יש לצמצם את היקף ההוצאות העסקיות במשק. הגבלות אלה בוטאו, בין היתר, בשלילת ההכרה: בהטבות, שמעניק מעביד לעובדיו, אשר אינן ניתנות לייחוס לעובד מסוים, וכן בהטבות אשר קיים קושי לכמתן בידי העובד. הוצאות אלה, אשר אין המעביד רשאי לנכותן, מכונות בסעיף 181ב לפקודה "הוצאות עודפות". הטכניקה, שאותה נקט המחוקק, כדי להשיג תוצאה זו, היא שלילת ההכרה בהוצאה שהוציא המעביד, כדי להעניק לעובד הטבה כזאת, כהוצאה עסקית בייצור הכנסה אצל המעביד. כך, למעשה, הטבה זו לא תמוסה כהכנסה ביד העובד והיא נוספת להכנסתו החייבת של המעביד, אשר משלם עליה מס ואף משלם בגינה מקדמות מס. לעניין זה יש להבדיל בין חבר-בני-אדם, שעליו חל סעיף 3(ז) לפקודה [שהוא "מוסד ציבורי" כמשמעותו בסעיף 9(2) לפקודה, או עיסוקו אינו לשם קבלת רווחים או כל הכנסתו פטורה ממס], לבין חבר-בני-אדם, שעליו אין חל סעיף זה. אשר לחבר-בני-אדם, אשר מצוי בגדרו של סעיף 3(ז) לפקודה, נקבע בפקודה, באופן מפורש, שהוצאות עודפות שהוא הוציא חייבות במס, ומדובר במס בשיעור של 90%. מאידך, חבר-בני-אדם, שעליו סעיף 3(ז) לפקודה אינו חל, אינו חב באופן ישיר במס על ההוצאות העודפות, וחובת תשלום המס על הוצאות אלה צומחת מאי ההכרה בהוצאות העודפות כהוצאות בייצור ההכנסה - דבר המגדיל, למעשה, את ההכנסה החייבת במס. כדי למנוע תוצאה זו, נקבע בחוק, שעודף סכום המקדמות, ששולמו בגין הוצאות עודפות על המס, לא יוחזר למעביד בתום שנת המס (כפי שנעשה לגבי מקדמות מס רגילות), אך אפשר יהיה לקזזו כנגד חבות מס עתידית. עובדות במהלך השנים 1996-1987 שילמו מפעלי גרנות [להלן - "המערערת"] מקדמות בגין הוצאות עודפות, אשר אינן מותרות בניכוי. ביום 10.12.1997 הגישה המערערת דוח על הכנסותיה לשנת המס 1996 בצירוף דוחותיה הכספיים והדוח המותאם לצורכי מס הכנסה. הסכום, שביקשה המערערת לקזז, היה מורכב מסכומים אלה: מסכום המקדמות הנומינלי, מסכום שערוך המקדמות, ומסכום המקדמות ששילמה המערערת בשנת המס השוטפת. המערערת לא קיזזה מקדמות אלה בשנים הקודמות, משום שבאותן שנים היו לה הפסדים, וממילא לא הייתה לה הכנסה חייבת במס שממנה היה אפשר לקזז את המקדמות. המשיב התיר את קיזוז המקדמות משנים קודמות בערכן הנומינלי בלבד. המחלוקת, שהובאה לשיפוט בבית המשפט המחוזי, נסבה על סכום המקדמות שיותר למערערת לקזז בעתיד, דהיינו: על יתרת "הסכום העודף" אשר יועבר לקיזוז מהכנסתה החייבת של המערערת בשנים הבאות. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המערערת, אשר לפיה קיזוז מקדמות המס בגין הוצאות עודפות בערכן הנומינלי גורם לשחיקה ממשית של כספי המקדמות, המגיעה, במקרה זה, ל-54% מכספי המקדמות ששילמה המערערת. שחיקה זו - משמעה: מיסוי יתר של המערערת, והיא אף יוצרת הפליה בין נישומים, אשר היה בידם לקזז את מקדמות המס מרווחיהם, ובין נישומים שלא צברו רווחים; ולפיכך, נאלצו לגרור את המקדמות משנה לשנה תוך שחיקת ערכן. זכותה של המערערת לקיזוז מקדמות המס בערכן הריאלי - קבע בית המשפט - מובנית בזכות הקניין של המערערת, והיא ראויה להגנה. עם זאת, נקבע בפסק הדין, כי בהיעדר הוראת חוק, המאפשרת את שערוך מקדמות המס, אין לגזור את קיומו של מנגנון שערוך בדרך של פירוש החקיקה. בית המשפט המחוזי עיגן את מסקנתו זו בשיקולים נוספים: • ראשית - החלת תיקון 118 לפקודה גם על מקדמות, ששולמו עובר לתחולתו, תפגע בכל אותם נישומים, שכלכלו צעדיהם מתוך הכרת הוראות החוק הרלוונטיות ולנוכח האפשרות של שחיקתן הריאלית של המקדמות; ועל כן, נמנעו מלהוציא הוצאות עודפות. • שנית - עיקרון הוודאות במשטר המס, אשר נועד להעניק לנישומים תחושה, כי גביית המס נעשית בדרך שקולה וראויה, מחייב לנהוג על פי המצב המשפטי הקיים (קודם לתיקון הפקודה), ולא לשערך את סכומי המקדמות על ידי החלתו לאחור של תיקון 118 לפקודה. ועוד: החלטה, המורה על החזרת מס אשר לא נצפה מראש, עלולה להביא לפריצת מסגרת התקציב ולנזקים לקופה הציבורית. • שלישית - קביעת מועד תחולתו של חוק הוא עניין למחוקק לענות בו; ומשבחר המחוקק להחיל את תיקון 118 לפקודה מכאן ואילך, אין בית המשפט יכול להתערב בקביעה זו. לפיכך, נקבע בפסק הדין, כי אין להחיל את הוראת השערוך הקבועה בתיקון 118 לפקודה על מקדמות מס ששולמו לפני שנת 1999; ובכללן, מקדמות המס, ששילמה המערערת בגין הוצאותיה העודפות בשנים 1996-1987. לטענת המערערת, הבסיס המשפטי להצמדת סכום המקדמות איננו נגזר מהחלה מפרעית של תיקון 118 לפקודה, אלא מהחלתם של עקרונות הפרשנות בכלל ושל דיני המס בפרט, ולאור האימוץ הנרחב והשיטתי של העיקרון הוולוריסטי במשפט הישראלי. מעקרונות אלה עולה, לטענתה, כי גם בהיעדר הוראת הצמדה מפורשת בחוק, היה על בית המשפט להורות להשיב את סכומי המקדמות בערכם הריאלי. פועלו של התיקון: בהבהרת המצב המשפטי הקיים; ולפיכך, אין הוא שולל את האפשרות לפרש את החוק באופן המונע את השחיקה בערכן של המקדמות גם בטרם תחולת התיקון. השבת סכומי המקדמות בערכן הריאלי איננה מעניקה הטבה למערערת; וכל פועלה הוא במניעת השחיקה של המקדמות, שהעבירה המערערת לרשויות המס. שכן, בעתות אינפלציה, השבת סכומי המקדמות בערכם הנומינלי איננה סבירה, והיא מהווה "לעג לרש". פירוש זה מתחייב לאור חוקי היסוד ולנוכח העיקרון שהוכר בפסיקה, אשר לפיו יש לפרש גם את הוראות החוק, שנחקקו טרם חוקי היסוד, באופן שיצמצם את הפגיעה בזכות הקניין. על-כן, משהכיר בית המשפט קמא בפגיעה בקניינה של המערערת (עקב אי הצמדת המקדמות), היה עליו לפרש את סעיף החקיקה ברוח חוקי היסוד, ככולל רכיב של הצמדה. שלילת ההצמדה - אף יוצרת אפליה בין נישומים; שכן, שיעור שחיקת המקדמות נגזר באופן אקראי ושרירותי משיעור האינפלציה בתקופה אשר בין תשלום המקדמות לבין ניצול "הסכום העודף" על ידי קיזוזו. יוצא - על פי פסיקתו של בית המשפט קמא - כי שני נישומים שהוציאו הוצאות עודפות בסכום זהה, ימוסו באורח שונה, רק בשל המועדים השונים, שבהם צמחה חבותם במס. באשר לפקודה, טוענת המערערת, כי העובדה שבסיס הפקודה הוא נומינלי איננה סותרת את תחולת הנורמה השיפוטית, אשר מחייבת השבה בערכים ריאליים גם ללא הוראת חוק מפורשת. הבסיס הנומינלי של הפקודה הוא רק לצורך קביעת ההכנסה במהלך שנת המס שבה צמחה; אך מתום שנת המס, כאשר נקבעו חובותיו וזכויותיו של הנישום, מדובר בחיוב אזרחי רגיל, הנושא הפרשי הצמדה. המערערת מוסיפה לטעון, כי התאמת הוראות הפקודה באמצעות החוקים, אשר מכונים "חוקי התיאומים", איננה מגינה על הנישומים באורח מלא מפני נזקי האינפלציה. על כן, על בית המשפט לשערך חובות והחזרים באמצעים שיפוטיים, כדי להגן, באורח מלא, על הנישום מפני נזקי האינפלציה באורח מלא. לטענת המשיב - ביסוד ההסדר, הקבוע בסעיפים 181ב ו-181ג לפקודה, עומדת התכלית של צמצום השימוש של מעבידים בהוצאות עודפות. תכלית זו נלמדת: הן מדברי ההסבר להצעת החוק, הן מפסיקת בתי המשפט והן מעצם קיומו של הסדר המטיל תשלום מס על נישום במועד שבו הוא אינו חב במס. לאור תכלית זו, טען המשיב, אין להצמיד את "הסכום העודף" של מקדמות המס, אשר שולמו ואשר טרם נוכו, כאשר הנישום מבקש לקזזן מחבות מס בשנים הבאות. מסקנה זו עולה, לטענת המשיב, גם מעיקרון ההדדיות; שכן, רק בתיקון החוק בשנת 1999, משנקבע כי יש להתיר לנישום לקזז את המקדמות בערכן הריאלי, הותר למשיב לגבות ריבית הפרשי הצמדה על מקדמות בגין הוצאות עודפות שלא שולמו. מעבר לאלה - תמך המשיב במסקנותיו של בית המשפט קמא על ההנמקה שביסודן. פסק הדין הצדדים הסכימו, בעקבות פסק דינו של בית המשפט קמא, כי הוראות תיקון 118 לפקודה חלות רק על מקדמות מס בגין הוצאות עודפות שהוצאו בשנת 1999 ואילך. לפיכך, השאלה, שעמדה לפני בית המשפט העליון - עניינה: פירוש סעיף 181ג לפקודה כנוסחו טרם תיקון הפקודה והוספת הוראת השערוך. במשך דורות דגל המשפט בעקרון הנומינליסטי, אשר לפיו יש להשיב חובות בלי להתחשב בשינויים בשער המטבע. זאת, על יסוד תפיסה, המקדמת נוחות עסקית ויציבות ביחסי מסחר. עם זאת, משהפכה ירידת ערך המטבע בישראל לחזון נפרץ ומשטיפסו שיעורי האינפלציה לממדים תלת-ספרתיים, יצרה השבת חובות בערכם הנומינלי חוסר צדק כלפי הנושה; ולכן, בתי המשפט בארץ החילו את השערוך כדין סובסטנטיבי, הנגזר מהעקרונות הבסיסיים הנוהגים בתחומי המשפט הרלוונטיים, ואף קבעו שבתקופה של אינפלציה רשאי, ואף חייב, בית המשפט להתחשב במציאות הכלכלית ולהתאים את המשפט לאינפלציה, תוך זניחת הגישה הנומינליסטית. בעניין הנידון לפנינו קוים החיוב הסטטוטורי, באופן זה: סכום המקדמות בגין הוצאות עודפות, ששולם בשנים הקודמות, נזקף לזכותה של המערערת וקוזז במועד שבו צמחה לה הכנסה חייבת. השחיקה בערכן של המקדמות ששילמה המערערת לא נבעה מהפרה של חיוב (סטטוטורי) כלפיה, אלא מחלוף הזמן. בנסיבות אלה, דלעיל, נקבע בפסיקה, כי יש לבחון אם מפירושו הראוי של החוק, שבו נקבע החיוב, מתבקשת המסקנה, כי תשלום החיוב שנעשה במועדו ישוערך. מכאן, שהתשובה על השאלה, אם במקרה זה ראוי להחיל את הגישה הוולוריסטית ולשערך את "הסכום העודף" שנצבר לנישום מתשלום מקדמות בגין הוצאות עודפות, תיגזר מפירושה, בהקשר זה, של הוראת סעיף 181ג לפקודה. סעיף 181ג, כנוסחו טרם תיקון 118 לפקודה לא כלל הוראה בדבר האופן, שבו יעברו סכומי המקדמות משנה לשנה. בית המשפט שלפנינו לא קיבל את פירושו של בית המשפט קמא לסעיף 181ג לפקודה כנוסחו טרם התיקון; והוא קבע, כי היעדר התייחסות סטטוטורית לסוגיית השערוך איננה מחייבת את המסקנה שאין לשערך את החיוב הסטטוטורי. למעשה, בכל המקרים, שבהם בחן בית המשפט את השאלה, אם יש להצמיד חיובים, הן חיובים חוזיים והן חיובים סטטוטוריים - התקיימה בחינה זו על רקע היעדרה של הוראה חוזית, או הוראת חוק מפורשת בדין, בנושא השערוך. אולם היעדרה של הוראה כזאת, נקבע בפסיקה, אינה מחייבת, כשלעצמה, פירוש ולוריסטי כשם שאינה מחייבת פירוש נומינליסטי. כלומר: לשון החוק ניטרלית באשר להצמדת מקדמות המס עובר לתיקון הפקודה, והיא סובלת את שתי אפשרויות הפירוש: זו המבקשת לקזז את המקדמות בערכן הנומינלי, וזו המבקשת לקזזן בערכן הריאלי; שתיהן נופלות במתחם הפרשנות הלשוני הסביר. בית המשפט קמא ביסס את מסקנתו, שאין לשערך את הסכום העודף, גם על תיקון 118 לפקודה. להשקפתו, תיקון 118 לפקודה שולל פירוש ולוריסטי לסעיף 181 לפקודה כנוסחו טרם התיקון. גם לקביעה זו התנגד בית המשפט שלפנינו. ראשית - אף שהוראת חוק חדשה המתוספת לחוק קיים, יש בכוחה להשפיע על פירושן של ההוראות הותיקות. שנית - מהוראת התיקון, המאפשרת הצמדה של הסכום העודף, הקובעת שהתיקון חל רק מכאן ולהבא, לא עולה שאין להצמיד את מקדמות מס ששולמו עובר לתחילתה, ואין בה כדי לשלול את תחולתו של העיקרון הוולוריסטי עובר לתחילת התיקון. שיקול נוסף, שהדריך את בית המשפט המחוזי, נעוץ באופי הנומינלי של הפקודה - דבר שתומך, לגישתו, בפירוש של סעיף 181ג לפקודה כקובע קיזוז נומינלי של מקדמות המס. חרף התשתית הנומינלית של הפקודה, קיימים בפקודה מנגנונים של הצמדה וריבית לחיובי הנישום כלפי הרשות ולחיובי הרשות כלפי הנישום. על רקע זה, נראה שהיעדר הוראת שערוך אינו מצביע על כוונה של המחוקק לשלול את הצמדת סכומי המקדמות. זאת, למרות אופייה הנומינלי הבסיסי של הפקודה - מקום, שבו חוקי התיאומים אינם מעניקים לנישום הגנה מלאה מפני ירידת ערך הכסף, ראה המחוקק לעשות כן בפקודה עצמה. לפיכך, אין לשון הפקודה תומכת בפירושו של סעיף 181ג לפקודה כקובע קיזוז נומינלי דווקא; והיא מתיישבת גם עם פירוש המאפשר קיזוז ריאלי. לפיכך, פנה בית המשפט לבחון את תכלית החקיקה. שיקול מרכזי, אשר עליו ביסס המשיב את טענתו בדבר הקיזוז הנומינלי, מעוגן במה שהוא ראה כתכלית העונשית, אשר מונחת ביסוד ההסדר בנושא ההוצאות העודפות. בהקשר זה, היו הצדדים חלוקים בשאלה, אם ההסדר הקבוע בסעיפים 181ב ו-181ג לפקודה הוא הסדר עונשי, או מדובר בהסדר נורמטיבי שאינו נושא אופי עונשי. כאמור, על פי הצעת החוק לתיקון 17 לפקודה - ההסדר בדבר "הוצאות עודפות" נועד לצמצם את היקף השימוש בהוצאות עודפות במשק הישראלי, כאשר הטכניקה שאותה נקט המחוקק הייתה העברת נטל החבות במס בגין ההוצאות העודפות מן העובד אל המעביד, כדי שהוא לא יוכל לנכות את ההוצאות האלה מהכנסתו החייבת; מעבר לכך - המעביד חויב בתשלום מקדמות מס על הוצאות אלה. המחוקק ראה בהסדר זה הסדר מרתיע ומרסן, שנועד לצמצם את תופעת ההוצאות העודפות ואת סכומן. באשר לחבר-בני-אדם, המצוי בגדרו של סעיף 3ז לפקודה - נראה בבירור, שמדובר בהסדר בעל גוון עונשי. זאת, הן לאור הוראת סעיף זה, אשר קובעת שדינן של הוצאות עודפות, שהוציא אותו חבר-בני-אדם, כדין הכנסה, שהמס המוטל עליה הוא 90%, והן על בסיס סעיף 181 לפקודה, המטיל על חבר-בני-אדם כזה חובת תשלום מקדמות בשיעור זהה. באשר לחבר-בני-אדם אחר, שאינו מצוי בגדרו של סעיף 3ז לפקודה, קבע בית המשפט, כי ספק אם היסוד הדומיננטי בהסדר זה הוא יסוד עונשי. ההסדר אמנם נועד לרסן את הוצאתן של הוצאות אלה; אך, הריסון כשלעצמו אינו משקף, בהכרח, מגמה עונשית. אמנם, אי ההכרה בהוצאה העודפת כהוצאה בייצור הכנסה מביאה להגדלת ההכנסה החייבת במס אצל המעביד. אולם, בהיבט זה דומה שמדובר בהסדר נורמטיבי, שנועד למסות הטבות שכר שניתנו לעובדים, שאין חולק כי הן חייבות במס, אך מס זה אי אפשר לגבותו רק משום שאי אפשר לייחס הטבות אלה לעובד מסוים. מסיבה זו מעביר המחוקק את נטל החבות במס אל מעביד, אך זאת לא כדי להענישו אלא כדי לגבות בדרך זו את אותו המס, שבשל מעשי המעביד אי אפשר לגבות מהעובד שזכה בהטבה. אשר למקדמות המס על הוצאות עודפות. אמנם, בניגוד למקדמות מס רגילות, המוחזרות לנישום אם בתום שנת המס מתברר שסכום המקדמות ששולם עולה על סכום המס שהנישום חב בו - עודף תשלום המקדמות בגין הוצאות עודפות על חוב המס אינו מוחזר לנישום אלא נזקף לזכותו, והוא מוחזר רק בדרך של קיזוז מחבות מס הצומחת לנישום בשנים הבאות. אולם, לדעת בית המשפט, גם להוראה זו אי אפשר לייחס מטרה עונשית; שכן, אי החזרת המקדמות בגין תשלום הוצאות עודפות נועד להגשים את תכלית החוק, באופן שגם מעביד שלא הפיק רווחים באותה שנת מס, אשר בה הוצאו ההוצאות העודפות, ישלם מס על ההטבות שהעניק לעובדיו בדרך של הוצאות עודפות. מבחינת שיעור המקדמה - השיעור הוא (לחבר-בני-אדם, שאינו נכלל בסעיף 3ז לפקודה) 45%. זה שיעור, שבוודאי אינו מייצג מגמה עונשית. בכל אופן, אף אם קיים בהסדר זה יסוד עונשי - נראה שהוא מבוטא באמצעות חיובם של המעבידים בתשלום מקדמות מס על ההוצאות העודפות, ולא באמצעות מניעת ההצמדה של "הסכום העודף" העומד להם לקיזוז. לפיכך, המטרה שביסוד ההסדר, שנועד להרתיע, אינה נוגעת לעניין השערוך של הסכום העודף, והיא אינה יכולה לשמש כשיקול המצדיק את קיזוז הסכום העודף בערכו הנומינלי. מאידך - קיימות תכליות אחרות ביסוד הפקודה: חלק מהן - תכליות סובייקטיביות, המיוחדות לפקודה; וחלק מהן - תכליות אובייקטיביות, המשקפות ערכי יסוד של השיטה, שהגשמתן מחייבת לקזז את הסכום העודף בערכו הריאלי. התכלית האחת - המיוחדת לפקודה, היא התכלית של גביית מס אמת. השגתה של תכלית זו, מחייבת לקזז את הסכום העודף בערכו הריאלי .זאת, משום שקיזוז נומינלי יוצר עיוות מיסויי, הואיל והדבר מביא לחבותו של הנישום במס, בפועל, מעבר לסכומי ההוצאות העודפות שהוציא; שכן, הוא נושא בעלות השחיקה של סכומי המקדמות - זו עלות, שבענייננו שיעורה הוא כ-50% מסכומי המקדמות, והיא עולה לכדי מיליוני שקלים. התכליות האחרות - המיוחדות לפקודה, הן התכליות תומכות בקיזוז ריאלי, הן תכליות אובייקטיביות, שנועדו להגשים את ערכי היסוד של השיטה ולא לנגוד אותם. אחת מהן: נועדה להגשים את אחד מערכי היסוד החשובים של השיטה המשפטית - הוא ערך הצדק. בעניין שלפנינו, קיזוז ריאלי יביא לתוצאה צודקת יותר; שכן, הצמדת סכומי המקדמות ששילם הנישום עד למועד קיזוזן איננה מעשירה את המערערת, אלא רק שומרת על ערכן של מקדמות המס ששילמה. ערך יסוד נוסף, ששימורו מחייב לקזז את המקדמות בערכן הריאלי - הוא ערך השוויון. בענייננו, קיזוז מקדמות המס בערכן הנומינלי פוגע בשוויון בין נישומים שהוציאו הוצאות עודפות בשיעור זהה, אך יחויבו במס בגין הוצאות אלה בשיעורים שונים, רק בשל השוני במועדים, שבהם הצליחו להפיק רווחים, ובשל שיעורי האינפלציה השונים שבין מועדים אלה לבין מועדי תשלום המקדמות. לאור האמור לעיל, לא קיבל בית המשפט את השיקולים ביסוד פסיקתו של בית המשפט קמא; שכן, פירוש, המאפשר קיזוז הסכום העודף בערכו הריאלי, אינו נוגד את לשון החוק, והוא אף תואם את תכלית החקיקה. שיקול נוסף, שהזכיר בית המשפט קמא בפסק דינו, היה ששערוך הסכום העודף יפגע באותם נישומים שנהגו לפי פירושו של המשיב ונמנעו מהוצאת הוצאות עודפות, בשל השיקול שהמקדמות בגין הוצאות אלה לא ישאו הפרשי הצמדה. לדעת בית המשפט, גם אם קיימים נישומים שכלכלו את צעדיהם על פי קו מחשבה זו - אין הדבר יכול למנוע את העמדת הפירוש הראוי של החוק בידי בית המשפט על מכונו. על כן, קבע בית המשפט, כי המערערת צדקה בטענתה, ששיקול זה, אם יתקבל, עשוי לסכל כל אפשרות לפרש הוראת חוק בדרך השונה מפירוש שגוי אשר נוהג אצל רשויות המס. אשר על כן, קבע בית המשפט, לצורך האיזון בין הערכים והמטרות שביסוד החקיקה, יש להעדיף את הפירוש המביא למיסוי אמת, צודק ושוויוני, אשר יושג בהצמדת הסכום העודף של מקדמות המס ששילם הנישום וקיזוזו מהמס שבו הוא חב בערכו הריאלי, על פני השיקולים שאותם ציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו. סיכום בית המשפט קיבל רק את חלקו של הערעור; ועל פיו בוטל פסק הדין של בית המשפט קמא, ונקבע, באורח עקרוני, כי יש לקזז את הסכום העודף של מקדמות המס ששילמה המערערת, בערכו הריאלי, ולהצמידו לשיעורי עליית המדד מתום שנת המס שבה נוצר ועד תום שנת המס שבה קוזז (או יקוזז בעתיד); והדיון יוחזר אל בית המשפט קמא, כדי שידון בטענות הצדדים בדבר תיקון הדוחות וטענת ההתיישנות. בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים על ידי כב' השופטים: המשנה לנשיאה א' ריבלין, א' רובינשטיין, י' עדיאל ניתן ב-2.7.2007 הכותבת - מהמחלקה המשפטית בחברת "חשבים ה.פ.ס. - מידע עסקי בע"מ". באדיבות "כל-מס" מבית חשבים ה.פ.ס. מידע עסקי בע"מ