לא הותר ניכוי מס תשומות בגין רכישת ברזל

בית המשפט המחוזי לא התיר ניכוי מס תשומות בגין רכישת ברזל שיועד לבניית מלון – משלא הוכח כי השימוש בברזל היה לצורך בניית המלון.
עו"ד לילך דניאל |

ע"ש 106/02, ע"ש 116/02 נ.ע הנדסה בע"מ ומלון צליינות בע"מ נ. מנהל מס ערך מוסף נצרת

השומות בענייננו הוצאו בעקבות בנייתו של מלון בנצרת (להלן – המלון). היזם הוא חברת המלון ונ.ע הנדסה בע"מ (להלן – הנדסה), נבחרה להיות מנהלת הפרוייקט.

לצורך ביצוע עבודות בניית השלד הנחתה חברת המלון את הנדסה להתקשר בחוזה עם קבלן משנה סובחי חטאב ומוסה בוני הצפון בע"מ (להלן – חטאב), לביצוע עבודות השלד. מאוחר יותר ביקש חטאב לצמצם את מעורבותו והנדסה נטלה על עצמה בפועל את ביצוע עבודותיו.

בניית המלון חייבה מטבע הדברים קנייה מסיבית של ברזל. מירב הסחורה נקנה על ידי הנדסה וחברת המלון. מיעוט הברזל נרכש על ידי חטאב. כל אחת מהמערערות כללה את חשבוניות רכישת הברזל בדוחותיה השוטפים למשיב וניכתה את מס התשומות הכלול בהן.

הקמת המלון היתה נושא לחקירה של מחלקת החקירות של המשיב. השומות הושתתו במלואן על המלצות מחלקת החקירות. כנגד השומות הוגשו השגות. בהחלטה בהשגות נותר בעינו, בין היתר, ביטול ניכוי מס התשומות הכלול בחשבוניות של עסלייה וסלימאן בגין רכישת הברזל. על כך הערעורים.

בית המשפט המחוזי בנצרת פסק

הכלל הרחב הוא שהמערער-העוסק נושא בנטל ההוכחה. סעיף 83(ד) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975, קובע כי "חובת הראיה היא על המערער, אם הדו"ח אינו נתמך בפנקסי חשבונות שנוהלו כדין". נפסק כי הוראה זו חלה במקרה שהמחלוקת היא משפטית, או נוגעת לשאלה עובדתית שאינה נובעת מהספרים, שבשני המקרים אין בספרים מענה לשאלה שבמחלוקת.

במקרה שבפנינו המחלוקת היא לבר-פנקסנית, שכן התשובה לה אינה מצויה כלל בספרי המערערות. חרף זאת, הגיש המשיב שורה של ראיות שלא זו בלבד שהן אמינות על פניהן, אלא שהמערערות לא עשו ניסיון רציני להתמודד עמן וניסו להמעיט מערכן על ידי טענות בנושאים שוליים.

השיטה שנקט בחוות דעתו הנדסאי הבניין, מטעם הנדסה, לשם חילוץ כמות הברזל שהושקעה בבניין, היא בעייתית ולא אמינה. גישתם של מומחי המשיב עדיפה.

הנדסאי הבנין קבע כי הושקעו כ-7,000 טון ברזל. אין כל הוכחה כי חטאב או הנדסה קבלו מחברת המלון תמורה עבור כמות עצומה שכזו. כמות כזו של ברזל חייבה גם שתהיה כמות גדולה של בטונים. והנה, הנדסאי הבנין טוען, כי כמות הבטון שהושקעה היא פי שניים ממה שנכלל בחשבונות. אין להעלות על הדעת אפשרות שחטאב או הנדסה ישקיעו ברזל ובטון פי כמה ממה שנדרש בתכניות ולא יבואו בדרישה כספית על כך. הכפלת כמות הבטון לא הועילה להגיע ליחס הנכון של ברזל/בטון והוא נשאר גבוה, כמעט פי שלוש מהמקובל בבניין מסוג זה.

רכישת ברזל בכמות העולה פי כמה על הנדרש חייבה גם המסקנה כי 2,000 טון אבדו בשל פחת, רשלנות, גניבות וכו'. שיעור כזה של פחת אינו סביר.

המערערות סיכמו כי כספים המגיעים להנדסה מחברת המלון בגין חשבונות מאושרים, לא ישולמו לידי הנדסה אלא לספקיה, בכדי לאפשר לה להמשיך ולהזמין חומר לצורך ביצוע העבודה. תופעה זו, לכשעצמה, איננה פסולה והיא מקובלת. כשהיא נעשית כהלכה, לא צריך לבוא שינוי במערך החשבוניות בין המזמין (חברת המלון), הקבלן (הנדסה) ובין הספק. הספק ימשיך להוציא את החשבוניות על שם הקבלן, הקבלן יגיש חשבוניות למזמין ואילו המזמין ישלם לספק את הכסף המגיע לקבלן כנגד קבלה. בענייננו, חברת המלון שילמה לספקים סכומי כסף וקיבלה תמורתם חשבוניות מס ערוכות על שמה, כאילו היא זו שרכשה את הברזל. אין כל צידוק להתנהלות זו מלבד אחד: להסתיר את רכישת הברזל המסיבית.

המערערות טוענות כי השומות פסולות מאחר וגם בהנחה שיש ברזל עודף, אין לדעת מי מהן זכאית לקזז את הכמות החוקית המוכרת של הברזל, שכן אין לדעת מדיווחיה של איזו מערערת בוטלו אותן חשבוניות פסולות. טענה זו הייתה יכולה להיות טובה אלמלא המערערות בעצמן יצרו מצב בלתי מוצדק מבחינה כלכלית, עסקית וחשבונאית, על פיו שתיהן יחד רוכשות את הברזל ושתיהן מבקשות לקזז את מס התשומות בספריהן. משערבבו המערערות בינן לבין עצמן את רכישת החשבוניות, עשו עצמן למעשה עוסק אחד ועל כן לא תשמענה בטענה כי אין הן יודעת מי מהן נשארה כביכול עם החשבוניות החוקיות ובאיזה סכום.

אין ספק כי נטל ההוכחה בשאלה היכן הושקע הברזל אם לא במלון, מוטל על המערערות והן כלל לא עמדו בו.

נדחית טענת המערערות, כי אם נפסלו אצלן חשבוניותיו של עסלייה, מן ההכרח היה לפסול אותן חשבוניות מס אצל עסלייה עצמו ולהחזיר לו את מס העסקאות ששילם בגינן. בענייננו, עסלייה סיפק את הברזל בעסקה החייבת במס ועל כך הוציא חשבוניות ושילם את מס העסקאות בגינן. מאידך, המערערות השתמשו בברזל העודף לצורך עסקה שאינה חייבת, על כן הן אינן רשאיות לקזז את מס התשומות הכלול בהן.

הערעורים נדחו. כל אחת מהמערערות חויבה לשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 15,000 ₪ (כולל מע"מ).

ניתן ביום: 14.3.2006 בפני: כב' השופט נ. ממן – סגן נשיא. ב"כ המערערות: עו"ד רומנו וסמרה; ב"כ המשיב: עו"ד א. שושני אמור.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה