נזיקין/הלכת "השנים האבודות" בפיצויים עיתיים/עליון

הלכת השנים האבודות, כפי שהותוותה בע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ (להלן: אטינגר), חלה גם בתביעות לפי חוק הפיצויים. ואולם, מקום בו מוצא בית המשפט הדן בתביעה כזו כי נתקיימו נסיבות המצדיקות נקיטה בהסדר התשלום העתי הסטאטוטורי, ניתן לנהוג כך, בבחינת מסלול חלופי להגשמה (חלקית אמנם) של התוצאה שביקשה הלכת אטינגר להשיג
משה קציר |

עובדות וטענות:

המערערת 1, אורלי רז (להלן: המערערת), נפגעה בתאונת דרכים והיא בת 26 שנים. פגיעותיה היו קשות ביותר ונכותה נקבעה ל-100 אחוזים לצמיתות. שאלת החבות לא היתה שנויה במחלוקת, ופסק הדין, כמו גם הערעורים דנן, מתמקדים בשאלת גובה הנזק. בימ"ש קמא קבע, כי בהתחשב במצבה של המערערת וב"חוסר הביטחון בתוחלת חייה", מוצדק יהיה, גם לשיטתן של המשיבות, לפסוק את הפיצוי לעתיד בדרך של תשלום עיתי. על כך הוגשו ערעורים ע"י שני הצדדים. בינתיים, החליט ביהמ"ש המחוזי בעניין שעוד נותר פתוח – הדרך להבטחת התשלום העתי - וקבע, כי במקום לשלם את הסכום מדי חודש בחודשו, הוא ישולם בכל פעם 3 שנים מראש, ואם במהלך אותה תקופה יתברר שקיים חשש של ממש לגבי איתנותה של המשיבה, תוכל חברת הביטוח מנורה לפנות לביהמ"ש ולהצביע על צורך ליתן בטוחה טובה יותר. החלטה זו הביאה את הצדדים, לבקש את תיקון הודעות הערעור; המערערים ביקשו כי ייפסק תשלום חד-פעמי חלף התשלום העתי או שתקבע בטוחה אחרת לעניין חלקה של מנורה בפיצוי. המשיבות מצדן ביקשו לקבוע כי אין כל צורך בבטוחה להבטחת הפיצוי מאת מנורה, וכי אין לקבוע שהתשלום ייעשה מדי שלוש שנים; המשיבות מפנות בעניין זה לסעיף 12 לחוק הפיצויים, ומציעות לו פרשנות לפיה, גם אותו חלק מהפיצוי הרובץ לפתחה של מנורה, מובטח ע"י קרנית. או-אז ארעה התפתחות נוספת, לאמור: מתן פסק הדין בעניין אטינגר, שבו נקבעה זכאותו של ניזוק לפיצויים בגין "השנים האבודות". המערערים שבו ועתרו, להתיר להם לתקן את ערעורם, הפעם בהוספת נימוקים הנסמכים על אותה הלכה. בין היתר הם טענו, כי להלכה תחולה רטרוספקטיבית על תיקים תלויים ועומדים, וכי היא חלה גם על תביעות לפי חוק הפיצויים.

דיון משפטי:

כב' הש' א' ריבלין:

הוספת תגובה

תגובות לכתבה:

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה