נזיקין/הלכת "השנים האבודות" בפיצויים עיתיים/עליון

עובדות וטענות: המערערת 1, אורלי רז (להלן: המערערת), נפגעה בתאונת דרכים והיא בת 26 שנים. פגיעותיה היו קשות ביותר ונכותה נקבעה ל-100 אחוזים לצמיתות. שאלת החבות לא היתה שנויה במחלוקת, ופסק הדין, כמו גם הערעורים דנן, מתמקדים בשאלת גובה הנזק. בימ"ש קמא קבע, כי בהתחשב במצבה של המערערת וב"חוסר הביטחון בתוחלת חייה", מוצדק יהיה, גם לשיטתן של המשיבות, לפסוק את הפיצוי לעתיד בדרך של תשלום עיתי. על כך הוגשו ערעורים ע"י שני הצדדים. בינתיים, החליט ביהמ"ש המחוזי בעניין שעוד נותר פתוח – הדרך להבטחת התשלום העתי - וקבע, כי במקום לשלם את הסכום מדי חודש בחודשו, הוא ישולם בכל פעם 3 שנים מראש, ואם במהלך אותה תקופה יתברר שקיים חשש של ממש לגבי איתנותה של המשיבה, תוכל חברת הביטוח מנורה לפנות לביהמ"ש ולהצביע על צורך ליתן בטוחה טובה יותר. החלטה זו הביאה את הצדדים, לבקש את תיקון הודעות הערעור; המערערים ביקשו כי ייפסק תשלום חד-פעמי חלף התשלום העתי או שתקבע בטוחה אחרת לעניין חלקה של מנורה בפיצוי. המשיבות מצדן ביקשו לקבוע כי אין כל צורך בבטוחה להבטחת הפיצוי מאת מנורה, וכי אין לקבוע שהתשלום ייעשה מדי שלוש שנים; המשיבות מפנות בעניין זה לסעיף 12 לחוק הפיצויים, ומציעות לו פרשנות לפיה, גם אותו חלק מהפיצוי הרובץ לפתחה של מנורה, מובטח ע"י קרנית. או-אז ארעה התפתחות נוספת, לאמור: מתן פסק הדין בעניין אטינגר, שבו נקבעה זכאותו של ניזוק לפיצויים בגין "השנים האבודות". המערערים שבו ועתרו, להתיר להם לתקן את ערעורם, הפעם בהוספת נימוקים הנסמכים על אותה הלכה. בין היתר הם טענו, כי להלכה תחולה רטרוספקטיבית על תיקים תלויים ועומדים, וכי היא חלה גם על תביעות לפי חוק הפיצויים.

דיון משפטי: כב' הש' א' ריבלין: שאלת נפקותה של הלכת השנים האבודות, שנקבעה בפסק-הדין אטינגר, על ענייננו-שלנו, שני נדבכים לה. האחד, במישור הזמן: האם חלה הלכת אטינגר גם על הליכים שהיו תלויים ועומדים בטרם ניתנה. לשאלה זו ניתנה תשובה חיובית ברע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל ולכן, יש לאפשר את תיקון כתב התביעה ולדון בנדבך האחר, הענייני: האם חלה הלכת אטינגר על תביעות לפי חוק הפיצויים, או שמא רק על תביעות לפי פקודת הנזיקין; שאלה נגזרת היא מה נפקותו לעניין זה של הסדר התשלומים העיתיים הקבוע בחוק הפיצויים. בפסק-הדין בעניין אטינגר בוטלה הלכה שנפסקה בביהמ"ש העליון בע"א 295/81 עיזבון המנוח גבריאל ז"ל נ' גבריאל ונקבע, כי ניזוק שתוחלת חייו קוצרה אל מתחת לגיל הפרישה מעבודה שהיה צפוי לו אלמלא העוולה, זכאי לפיצוי בגין שנות ההשתכרות האבודות. הלכה זו הוחלה הן על תביעת הניזוק החי, הן על תביעת עיזבון מקום בו הניזוק הלך לעולמו בטרם היה סיפק בידיו להגיש תביעה. פסק-הדין בעניין אטינגר עסק בתביעה לפי פקודת הנזיקין. התביעה שלפנינו היא לפי חוק הפיצויים. האם יש להחיל דין דומה שם וכאן? יש להשיב לשאלה זו בחיוב, ולכך כמה טעמים: ראשית, ההלכה שנתחדשה בעניין אטינגר לא ייחדה עצמה לתביעות על-פי פקודת הנזיקין דווקא. בפסק-דין זה נקבע מפורשות כי נהפכה בו ההלכה שנפסקה בפרשת גבריאל, שעסקה בתביעה לפי חוק הפיצויים; שנית, סוגיית "השנים האבודות" היא סוגיה הנוגעת לדיני הפיצויים – להבדיל מדיני האחריות – ובכגון דא המשטרים דומים, בכפוף להוראות ספציפיות נבדלות (סעיף 4 לחוק הפיצויים); שלישית, נימוק מרכזי שניתן בהלכת אטינגר, עניינו בעקרון השבת המצב לקדמותו. גריעת שנות-חיים מן הניזוק, הפוגעת ביכולת ההשתכרות שלו, היא בבחינת פגיעה בנכס השייך לבעליו, קרי – כושר עבודתו, שצפוי היה להניב לו הכנסות; הלכה זו, ממתנת את המצב הבעייתי, מבחינת שיקולים של צדק ושל יעילות, שבו "זול יותר (באספקלריה של דיני הפיצויים בנזיקין) להרוג מאשר לפצוע". הנה כי כן, במסגרת חוק הפיצויים, מוגבל עקרון השבת המצב לקדמותו בתקרה (מבחינת בסיס השכר), אך עדיין מתווה הוא את הדרך. ממילא, כשהועמדה הלכת אטינגר על עקרון זה ממש, יש בכך כדי להוות טעם מהותי ממשי להחלתה גם בתביעות לפי חוק הפיצויים. נפגע בתאונת דרכים, שתוחלת חייו קוצרה, רשאי ביהמ"ש לפסוק לו פיצויים בדרך של תשלום עיתי. ההסדר המיוחד שבחוק הפיצויים אינו אך מעגן את הסמכות לפסוק פיצויים עתיים, אלא מוסיף ומאריך את תקופת התשלום העתי אל מעבר לתום תוחלת חייו של הנפגע. תקנה 3 מבטיחה כי לאחר מות הנפגע, ישולמו סכומי-קצבה גם לתלוייו. חובה זו לשלם לתלויים של נפגע שנפטר אינה נתונה לשיקול-דעת, והיא קמה בין אם נפטר הנפגע כתוצאה מן התאונה ובין אם לאו. הדרישה האחת הקבועה בתקנה היא, כי הנפגע הלך לעולמו לאחר שנפסקו לו פיצויים עתיים. פתרון זה אפשר בזמנו לעקוף את הלכת גבריאל ולהגיע לתוצאה של פסיקת פיצוי בגין השנים האבודות, במסגרת המסלול החלופי של פסיקת פיצויים עיתיים לנפגע תאונת דרכים. ויודגש: אמנם, הסמכות לפסוק את הפיצוי בדרך של תשלום עתי קיימת גם בפקודת הנזיקין, מכוח ההלכה הפסוקה, אולם שם, אין היא נמשכת והולכת גם לאחר אחרית ימיו של הנפגע. ובכך הרבותא, לעניין השנים האבודות. כפי שנאמר בפסק-הדין בפרשת אטינגר, הסדר התשלומים העיתיים הקבוע בחוק הפיצויים מהווה פתרון חלקי לבעיית "השנים האבודות", ככל שמדובר בתביעות שעילתן תאונת דרכים. ההסדר בחוק הפיצויים המאפשר פניה לדרך התשלום העתי, משקף בדרכו-שלו את הרצון ליתן ביטוי לשנות ההשתכרות האבודות ולאינטרס של השארים. לכן, כל עוד נותר הסדר זה על עמדו, הוא מהווה מסלול חלופי למתן פיצוי עבור השנים האבודות וזאת, בהינתן ההחלטה המקדמית לפסוק את הפיצוי בדרך של תשלום עתי. שונה מצב הדברים בתביעות לפי פקודת הנזיקין. שם, אין הסדר סטאטוטורי דומה ביחס לתשלום העתי, ובימים שלפני הלכת אטינגר, התשלום העתי היה נפסק עם מותו של הנפגע. ברי, כי תוצאה זו אינה יכולה להתקבל היום. מן הכלל אל הפרט: בית המשפט פסק את התשלום במקרה זה, עבור נזקי העתיד (ובכלל זה בראש הנזק של אובדן כושר השתכרות), על-פי ההסדר החלופי, לאמור – הסדר התשלומים העיתיים. הנה כי כן, במקרה שבפנינו השתית בית המשפט את מסקנתו בדבר הצורך לנקוט בשיטת התשלום העתי על "המצב בו שרויה התובעת" וגם על "חוסר הביטחון בתוחלת חייה", ועניין זה, כך מסתבר, היה על דעת הצדדים. האיזון שערך ביהמ"ש המחוזי בנוגע לבטוחה לתשלום העתי אינו חורג מגדר הסביר, ואין הצדקה להתערב בו לכאן או לכאן. המערערים מצביעים על ארבע טעויות חשבוניות שנפלו בפסק-הדין. אין מקום לשלול את הצורך בהתערבות ערכאת הערעור מקום בו נקט ביהמ"ש בחישוב אריתמטי ושגה בחישוביו. לצורך תיקון טעויות החישוב, יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי, שיתקן את פסק-הדין בהתאם לאמור.