תשלום שנועד להסיר התנגדות לקיום צוואה הותר בניכוי
ע"ש 3774/98 מנהל עזבון ישראל רוטקופף ז"ל נ. מנהל מס שבח מרכז
המנוח מר ישראל רוטקופף (להלן – המנוח) ואשתו (להלן – המנוחה) היו נשואים זה לזה ולא היו להם ילדים. המנוחה נפטרה 6 שנים לפני המנוח. למנוחה היו שלושה אחים.
בתאריך 1.6.1977 ערכה המנוחה צוואה, לפיה ציוותה את רכושה, באופן ש-31% ממנו ייתרם למוסדות צדקה, והיתרה תחולק, בחלקים שווים, בין שלושת אחיה. בחודש אוקטובר 1985 נערך מסמך, אשר לפיו ציוותה המנוחה את זכויותיה בדירה ובמגרשים למנוח (להלן – המסמך). לטענת הקרובים (יורשיהם של שניים מאחיה של המנוחה אשר נפטרו), כשנה לפני פטירתה ערכה המנוחה צוואה מאוחרת יותר, אשר במסגרתה ציוותה, בין היתר, לכל אחד מאחיה או צאצאיהם הסך של 100,000$ ואולם צוואה אחרונה זו שהיתה בידי המנוח – הושמדה.
לאחר פטירת המנוחה הגיש המנוח בקשה לקיום המסמך כצוואת המנוחה בבית המשפט המחוזי. בתאריך 20.6.1994 חתמו הקרובים על הסכם, אשר הועבר על ידם לעוה"ד שייצג את המנוח. בתאריך 13.7.1994 התקיים דיון בתיק העזבונות ובהיעדר התנגדות ניתן צו קיום צוואה למסמך.
הקרובים עתרו לבית המשפט בבקשה למתן סעד הצהרתי לפיו ההסכם מיום 20.6.1994 הינו בתוקף ומחייב את הצדדים לו. לאחר מו"מ שנוהל בין הקרובים לבין המנוח, נחתם ביום 14.2.1995 הסכם נוסף, אשר במסגרתו יושבו המחלוקות והוסכם כי בתמורה לקבלת הסך של 210,000$ ע"י הקרובים מהמנוח, יסירו הקרובים את התנגדותם ויסכימו לוותר על טענותיהם בקשר למגיע להם מעזבונה של המנוחה. הסכם זה אושר ע"י בית המשפט וניתן לו תוקף של פסק דין.
בחודש יולי 1995 נפטר המנוח. בחודש ספטמבר 1996 מכר עזבונו של המנוח את שלושת הנכסים נשוא הערר.
לטענת העורר, יש להתיר לו בניכוי את הסך של 210,000$ אותם שילם המנוח לקרובים, משום שסכום זה מהווה "הוצאות השבחה", בהתאם לסעיף 39(1) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח,מכירה ורכישה), התשכ"ג–1963 (להלן – החוק), או הוצאות לשם רכישת "זכות לחזקה ייחודית" כאמור בסעיף 39(2) לחוק. על כך הערר.
ועדת הערר בענין מס שבח מקרקעין שליד בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו פסקה
התשלום שולם על מנת להסיר את התנגדות הקרובים לקיום צוואת המנוחה, אשר הורישה בצוואתה את שלושת המגרשים נשואי הערר למנוח ובכך להבטיח את בעלותו של המנוח במגרשים אלה - אלא שלא רק למטרה זו, אלא למעשה לכל עזבונה של המנוחה, שכן מרגע ההסתלקות מהירושה והויתור עליה, איבדו הקרובים כל זכות בכל נכס של העזבון, כאילו לא היו יורשים מלכתחילה.
היקף העזבון לא לגמרי ברור, אך לגבי הנכסים בישראל, ברור כי העזבון כלל לפחות דירת מגורים, מגרש בגוש 6355 ואת שלושת המגרשים נשוא הערר. לאחר בחינת כל הראיות שבתיק, יש לקבוע כי הסכום שולם לקרובים בגין הסתלקותם מכל זכות ביחס לנכסי המנוחה בישראל ולאו דווקא בגין שלושת המגרשים נשוא הערר.
על הטוען לניכוי הוצאות להוכיח שניים: האחד, כי ההוצאה אכן הוצאה על ידו; והשני, כי היא מותרת בניכוי בהתאם להוראות הדין. אין ספק כי התשלום בסך 210,000$ בוצע. קשה גם לחלוק על המסקנה כי יש לראות בתשלום זה השבחה ו/או תרומה לשווי, שכן אין כל ספק שאי הגעה להסדר בין הקרובים למנוח ואי תשלום הסכום הנ"ל היו גורמים לשיהוי ועיכוב ניכר באפשרות לממש את הנכסים השונים וכי לשיהוי או עיכוב כזה יש השפעה וזיקה לערכו הנוכחי של נכס.
מכאן, כי יש להכיר בתשלום בסך 210,000$ כהוצאה במסגרת סעיף 39 לחוק. השאלה הנותרת היא לקבוע באיזה אופן יש להתיר הוצאה זו. יש להחזיר את נושא ייחוס הניכוי למשיב. המשיב יוציא שומה מתוקנת בה יכללו ביחס לכל נכס ונכס סכומי הניכוי שיוחסו לו.
הערר התקבל. אין צו להוצאות. ניתן ביום: 7.2.2006 בפני: כב' השופט (בדימוס) י. בן שלמה – יו"ר; מר ד. מרגליות, עו"ד ושמאי מקרקעין – חבר; ד"ר ג. קלוגמן, עו"ד – חבר. ב"כ העורר: עו"ד יהודה שטרן; ב"כ המשיב: עו"ד איריס בורשטיין-מוזס.
