הדרישה לקבילות פנקסים הינה לקבילות מהותית

ע"ש 543/01 רימר ושות בע"מ נ. מס ערך מוסף חדרה

המערערת מנהלת עסק למכירת מוצרים שונים בחדרה, ביניהם מזון, משקאות, יינות ומשקאות חריפים.

בין המערערת ליקבי שמשון (להלן - היקב) קיים הסכם בלעדיות, לפיו על היקב לייצר ולמכור את כל המשקאות המיוצרים בו למערערת, על פי מחירים שהוסכמו ביניהם. על פי הסכם הבלעדיות, נאסר על היקב לייצר או למכור את תוצרתו לאחרים.

הערעור בעיקרו מתייחס לפסילת ספרי המערערת ולקנס שהוטל עליה בעקבות פסילת הספרים.

בית המשפט המחוזי בחיפה פסק

מירב הליקויים שנתגלו לטענת המשיב בפנקסי המערערת, נוגעים למכירות נוספות שבוצעו לטענתו, עקב רכישות שעשתה המערערת מן היקב ושלא באו לידי ביטוי בספריה. נושא זה הוא מחלוקת עובדתית בין הצדדים, וכל עוד אין קביעה כי אכן היו רכישות מן היקב מעבר למכירות שפורטו בספרים, אין פגמים אלה יכולים לשמש טעם לפסילת הספרים.

יחד עם זאת, גם בהנחה שפנקסי החשבונות של המערערת לא נפסלו, אין בעובדה זו לכשעצמה, כדי למנוע הוצאת שומה. ניהול פנקסים, אפילו לא נפסלו פורמאלית, אינו ערובה חלוטה, כי הדוחות שהוגשו בהסתמך על אותם פנקסים, הם דוחות אמת.

לענין נטל ההוכחה, כאשר קיימת מחלוקת אם הנושא הוא פנקסי או לבר-פנקסי, בספרים קבילים, הנטל הוא על המשיב, ובמהותו מדובר בנטל ההצדקה. במקרה דנן, בחינת הראיות שהוצגו מורה, כי המשיב עמד בנטל זה. המשיב הוכיח כי הספרים אותם ניהלה המערערת אינם משקפים נאמנה את הפעילות בפועל, והיקף הכנסותיה אינו יכול להילמד מדרך ניהול הפנקסים על ידה.

משהוכיח המשיב כי קיים הסכם בלעדיות בין היקב למערערת ומשנקבע מה שיעור תפוקת התוצרת של היקב, הרי שרשאי המשיב להניח כי כלל התפוקה סופקה למערערת. משטענה המערערת לשיעור תפוקה נמוך מן הנטען, עליה החובה להוכיח זאת, ועליה לעשות כן בהסתמך על מסמכים חשבונאיים. המערערת לא עמדה בנטל זה.

הראיות שהוצגו על ידי המשיב מובילות למסקנה כי הספרים אותם ניהלה המערערת אינם משקפים נאמנה את הפעילות בפועל, וכי היקף הכנסותיה אינו יכול להילמד מדרך ניהול הפנקסים על ידה. בראיות האמורות יש לא רק לבסס את סמכותו של המשיב להוציא שומה לפי מיטב השפיטה, אלא גם לבסס החלטתו בדבר פסילת הספרים. הדרישה לקבילות פנקסים אינה קבילות פורמלית, כי אם דרישה לקבילות מהותית ודי בכך שהוכח, כי חלק מן הרכישות מן היקב לא באו כלל לביטוי במערכת ספרי המערערת.

סמכות ההתערבות של בית המשפט להפחית את השומה, לאחר שהגיע למסקנה, כי השומה בעיקרה מבוססת, תעשה על דרך של הפחתת השומה או פסיקה בדרך אחרת, אך לא ביטול השומה, והכול במסגרת ביקורת זהירה וקפדנית על בסיס נתונים ספציפיים.

פקיד השומה הוציא גם ליקב שומה. היקב חלק אף הוא על השומה שהוצאה לו ובמהלך 2003 הגיעו רשויות מע"מ להסכם פשרה עם היקב. לדעת המשיב, תיקון השומה ליקב, הגם במסגרת פשרה, בדומה להוצאת שומה ליקב, יכול היה להשליך גם על שיעורה של השומה שיש להוציא למערערת. יחד עם זאת, בחינת הסכם הפשרה עם היקב מלמד, שבדיקה חד-ערכית מבחינה חשבונאית, כמעט ואינה אפשרית. הסכם המס בין המשיב ליקב, אינו יכול לחייב את המשיב להוציא שומה למערערת בהיקף שומתי דומה, מאחר שהסיבה להסדר אינו בהיקף מכירות היקב, אלא בהעדר יכולת כלכלית של היקב.

בנסיבות אלה, יש להעמיד את שומת העסקאות על 70% מכלל ההכנסות שנקבעו בשומת המשיב.

משנקבע כי היה מקום לפסול את ספרי המערערת, וכי הפסילה שנעשתה בדין מבוססת על העלמת הכנסות, ממילא יש מקום לאשר החלטתו של המשיב בדבר הטלת הקנס, ובלבד ששיעורו יחושב, על פי תיקון השומה.

משהגיע המשיב למסקנה כי יש להוציא שומת עסקאות, לא חלה עליו החובה, בהעדר חשבוניות מס כדין, להסיק על קיום מס תשומות שניתן לנכותו. הזכות לניכוי תשומות אינה אוטומטית. אם סבורה המערערת שיש בידה תשומות כדין שאותה זכאית היא על פי דין לנכות, עליה לבקש זאת מן המשיב ובכל מקרה עליה להציג את החשבוניות המתאימות.

הערעור נדחה ברובו. המערערת תשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪.

ניתן ביום: 22.12.2005 בפני: כבוד השופטת ש' וסרקרוג. ב"כ המערערת: עו"ד גלעד ברון; ב"כ המשיב: עו"ד יהודה גלייטמן, פמ"ח.