היקף הסמכות הקבועה בסעיף 147 לפקודה

תקציר ע"א 7726/10 מדינת ישראל נ' 1. איתמר מחלב; 2. מאיר סיידה; 3. יוחנן סיידה; 4. יעקב עטיה; 5. עמוס ישראלי

האם טעות משפטית של פקיד השומה (במתן אישורו לסגירת שומות בהסכם) היא בבחינת עילה המצדיקה החלטה לפתיחת השומות על פי סעיף 147 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה")? בית המשפט המחוזי סבר שהתשובה שלילית, ואילו בית משפט העליון בחר בדרך של איזון. השאלה המשפטית והרקע העובדתי לגופו של עניין ותוך הבחנה בין העיקר לטפל, מדובר בכמה מערערים אשר כל אחד מהם פירק את החברה שבבעלותו והקים חברה חדשה תוך שימוש בהקלת המס הקבועה בסעיף 94ב(א) לפקודה. פקיד השומה התנגד, והצדדים החלו במשא ומתן אשר בסיומו השיגו כל אחד מהמערערים שומה בהסכם [1]. מאוחר יותר ותוך עמידה בכללי ההתיישנות שבסעיף 147(א) לפקודה, גילו בכירים ברשות המסים כי פקיד השומה טעה משפטית כאשר אישר הסכמי שומה אלו, מאחר שהם עומדים בסתירה חזיתית לפסק הדין של בית המשפט העליון בעניין שטרית (ע"א 10666/03 סילבאן שטרית נ' פקיד השומה תל אביב). מנהל רשות המסים השתמש בסמכותו מכוח סעיף 147(א) לפקודה, ביטל את השומות שהוצאו בהסכם והוציא שומות חלופיות. בשל התנהלות זו של רשות המסים הגישו המערערים ערעור לבית המשפט המחוזי וזה קיבל את עמדתם וביטל את השומות המתוקנות. בית המשפט המחוזי ציין כי רק נסיבות "חריגות ומיוחדות" מצדיקות פגיעה בעקרון ההסתמכות ובעיקרון סופיות השומה. דיון בית המשפט העליון קיבל את הערעור בחלקו. בעוד כבוד השופט דנציגר הציע לדחות את הערעור וקבע כי יש לפרש את סעיף 147(א) לפקודה בצמצום במקרה של "שומה רגילה", וכי יש לצמצם סמכות זאת אף יותר במקרה של שומה בהסכם, שאר חבריו בחרו בדרך האיזון וקבעו כי יש לאזן בין עקרון גביית מס אמת ועקרון השוויון לבין עקרונות הסתמכות הנישום וסופיות השומה. תוצאה הערעור התקבל בחלקו.

[1] הקלת המס היא שיעור מס של 10% בשל רווחים ראויים לחלוקה בפירוק חברה, בשנות המס נשוא הדיון. פקיד השומה קבע כי מדובר בעסקה מלאכותית ושיעור המס הראוי הוא 25%, כשיעור המס החל על חלוקת דיווידנד. במסגרת הסכם השומה הגיעו הצדדים, כל אחד בתיקו, להסכמה על שיעור מס של 17.5%.

בבית המשפט העליון לפני כב' השופטים א' רובינשטיין, י' דנציגר וע' פוגלמן ניתן ב-16.10.2012