מעביד שקיזז משכר מינימום של עובד זר תשלומים בקשר לתיווך בעבודה בניגוד לחוק חויב בפיצויי הלנת שכר בגובה 25,000 ש"ח
העובדות ---------------- סבטלנה זודורז'נה (להלן: "העובדת"), מהגרת עבודה אזרחית אוקראינה, אחות במקצועה, בעלת וותק של 16 שנות עבודה. שמחה רצון (להלן: המעבידה ) היא קשישה בת 90, אשר אושר לה להעסיק עובדת זרה לצורך טיפול בה במסגרת עזרה סיעודית. נתן רצון (להלן: המעביד ) הוא בנה של המעבידה, אשר מתגורר עימה. המעביד, באמצעות מתווכת מאוקראינה, יצר קשר עם העובדת והציע לה לעבוד אצל המעבידה כעובדת סיעודית והעובדת הסכימה לכך. המעביד טען, כי שילם למתווכת באוקראינה סכום של 3,000 דולר, לאחר שהובהר לו שאין ביכולתה של העובדת לשלם סכום זה כדמי תיווך. לטענתו, הוצע לו לשלם את דמי התיווך במקום העובדת ולנכות את הסך הנ"ל משכרה. בנוסף, הוצע לו לממן את כרטיס הטיסה של העובדת לישראל בסך של 426.02 דולר (2,012.58 ש"ח) ולנכותו משכרה. המעביד טען, כי העובדת הסכימה להסדר זה. נקבע בחוזה, כי שכרה יעמוד על סכום של 300$ לאחר כל הקיזוזים, ובתום שנת עבודה שכרה יעלה ל- 350$. בנוסף, הוסכם בחוזה, כי המעביד ישלם לעובדת מידי חודש בחודשו סך של 50 ש"ח כהוצאות אישיות וכן הוצאות נסיעות ממקום עבודתה למקום מגוריה. העובדת הגיעה לישראל ביום 3.4.06, ובאותו היום החלה לעבוד אצל המעבידה והתגוררה בביתה עד ליום 16.10.06, מועד בו הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים. זמן קצר לאחר הפסקת עבודתה של העובדת, היא הגישה תביעה לבית הדין האזורי, ובה תבעה הפרשי שכר מינימום, תשלום שכר בגין עבודה בשעות נוספות, פדיון חופשה, דמי חגים ופיצויי הלנת שכר. כעת, מערערת העובדת על פסיקת ביה"ד האזורי לעבודה, בו התקבלה באופן חלקי תביעתה. עיקר הדיון נסב אודות טענת תשלום פיצויי הלנת שכר ותשלום שכר מינימום. העובדת טענה, בין היתר, כי המעבידים לא היו רשאים לחייב אותה בדמי תיווך בזמן העסקתה, לאור ההוראה המפורשת האוסרת זו הקבועה בסעיף 69ד לחוק שירות התעסוקה, תשי"ט-1959 (להלן : חוק שירות התעסוקה). בנוסף, מן הראוי היה להשית על המעבידים פיצויי הלנה בשיעור מלא, גם מכיוון שלפי סעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר התשי"ח-1958, אין לנכות משכר העבודה יותר מרבע השכר, ובמקרה הנוכחי נוכה קרוב למחצית השכר. עוד טענה, כי היא זכאית להשלמת שכר בגובה של 1,855 ש"ח ולא בגובה 1,200 ש"ח כפי שפסק בית הדין האזורי, שכן לא היה מקום להכשיר את הניכויים בגין מגורים, ביטוח רפואי, הוצאות נלוות ודמי כלכלה. העובדת טענה בעניין זה, כי לא הוכח שהמעבידים דאגו לביטוח בריאות עבור העובדת, ולכן לא היה מקום לנכות משכרה בגין ביטוח זה. כך גם לא היה מקום לניכויים אחרים משכר העובדת, אותם הכשיר בית הדין האזורי. על כן, יש לחייב את המעבידים בסך של 12,057 ש"ח בגין הפרשי שכר ולא בסך של 7,800 ש"ח, כפי שפסק בית הדין האזורי. פסק הדין --------------------- בית הדין הארצי לעבודה קיבל את הערעור בחלקו וקבע, כי באשר לפיצויי הלנה, עסקינן בעובדת זרה שמעסיקה שלל ממנה קרוב למחצית משכר המינימום, לו היא זכאית, בטענה של זכות קיזוז עבור דמי תיווך, בקשר להבאתו של עובד הזר ארצה ולשם קבלת היתר להעסקתו. זכות קיזוז זו יש בה עבירה על סעיף 69ד לחוק שירות התעסוקה, תשי"ט-1959, האוסר גביה או קבלה של תשלומים מעובד זר בקשר לתיווך בעבודה, אלא אם כן הוא תשלום מותר. גם לשכה פרטית אינה רשאית לגבות ממבקש עבודה תשלום בגין דמי תיווך. חזקה על חוק שיש לו אספקטים עונשיים, שהוא בידיעת הציבור. נקבע, כי לא ניתן לקבל את ניסיון המעביד להיתלות במידע מגורמים אחרים בלתי מוסמכים לגבי ההיתר לניכוי הסכומים משכר העובדת. מדובר בשכר מינימום שהופחת בשיעור של קרוב למחצית השכר, תוך ביצוע עבירה פלילית על חוק שירות התעסוקה. אי תשלום שכר מינימום מהווה אף עבירה על חוק שכר מינימום שהעונש עליה הוא קנס מינהלי או מאסר. לפי חוק זה, ביה"ד רשאי לחייב מעביד שהלין שכר מינימום, לשלם לעובד פיצויי הלנת שכר מוגדלים, ככל שייראה לו צודק בנסיבות העניין. בענייננו עלה הניכוי על רבע שכרה של העובדת, ולפיכך הפרו המעבידים גם את סעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר. מול הנסיבות המחמירות הנ"ל המחייבות פסיקת פיצויי הלנה בשיעור מלא, נראה כי הלנת השכר לא הייתה מתוך זדון. לכן, במקום הפרשי ההצמדה והריבית שנפסקו בביה"ד קמא, יתווסף לסכום הקרן בגובה 7,800 ש"ח סך של 25,000 ש"ח כפיצויי הלנה. אשר לשאר הניכויים, מעביד המעסיק עובד זר רשאי לנכות משכרו עבור מגורים הולמים והוצאות וכן את הניכוי המותר בעד ביטוח רפואי. כן רשאי המעביד לזקוף 10% משכר המינימום עבור הוצאות הכלכלה שסופקה לעובד, בנסיבות מסוימות. לפיכך, המעבידים רשאים היו לנכות משכרה של העובדת סכומים שונים בגין המגורים בדירה, הוצאות נלוות והוצאות כלכלה, סכומים שלא עולים על הקבוע בדין ובפסיקה. אשר לניכוי עלות הביטוח הרפואי, המעבידים לא טענו כי הם רשאים לנכות משכר העובדת ולכן לא היה מקום לקבוע כי הם רשאים לנכות רכיב זה משכרה. לפיכך, על המעבידים לשלם לעובדת סכום נוסף בגין ביטוח רפואי בצירוף פיצויי הלנה בגובה 2,000 ש"ח. (*) הכותבת - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".
