לא יתקבל ויתור מתמחה על זכויותיו הקוגנטיות

העובדות --------- זוהיר בכריה (להלן: "העובד") הועסק כמתמחה במשרדו של עו"ד אשר עמי-גד (להלן: "המעביד") מיום 1.9.97 עד ליום 31.8.98, מבלי ששולם לו שכר עבודה, החזר הוצאות נסיעה, פדיון חופשה ודמי הבראה בגין תקופת עבודתו. בית הדין האזורי קיבל את תביעת העובד בחלקה (שכר עבודה, דמי הבראה והנפקת תלושי שכר), וחייב את המעביד לשלם לעובד את הזכויות המגיעות לו כדין. על חיוביו אלה הגיש המעביד את ערעורו. לטענת המעביד, העובד חתם מראש וידע, כי לא יקבל משכורות במשך כל תקופת התמחותו. העובד ויתר במפורש ו/או מכללא הן במהלך עבודתו אצל המעביד ובמיוחד לאחר סיומה על כל תשלום שהוא מטעם המעביד. לשיטתו, יש להבחין בין ויתור העובד מראש, לפני תחילת העבודה, לבין ויתורו במהלך תקופת העבודה, במסגרת כל חודש עבודה, וויתור לאחר שהסתיימו יחסי העבודה. בנדון זה הוסיף וטען, כי יש להעדיף את הדרישה לתום לב על קוגנטיות הוראות החוק, כאשר, לטעמו, העובד התנהג בחוסר תום לב רבתי. לטענת העובד, ויתור על שכר מצידו, אין בו כשלעצמו כדי להתגבר על חובתו של המעביד לשלם שכר מינימום, ואי תשלום שכר, בגין כל אחד מחודשי עבודתו אצל המעביד, מקים בפני עצמו, עילה לתביעה נפרדת, ומשכך אין מקום לטענת התיישנות.

פסק הדין --------- בית הדין קיבל את פסק דינו של בית הדין האזורי וקבע, כי לא נמצא כל ממש בטענות המעביד בכל הנוגע לויתורו של העובד על שכרו וזכויותיו, מלכתחילה ובדיעבד, ודין טענות אלה להידחות מכל. סעיף 12 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987, שהוא חוק קוגנטי, קובע במפורש, כי "זכותו של עובד, לפי חוק זה, אינה ניתנת להתניה או לויתור". על פי תכליתו, נועד חוק זה, "למנוע ניצול קבוצות עובדים, כגון מתמחים אצל יועצי מס", "להגן על העובד מפני עצמו", ולמנוע מקרים בהם יסכים עובד לעבוד ללא שכר בגלל שהוא זקוק למאמן. גם אם ניתנה הסכמת מתמחה להיות מועסק ללא שכר ולמרות "הסכמה" זו, חייב המעסיק לשלם לו שכר מינימום. חובה זו חלה גם אילו הנחנו, כי מהתנהלות העובד, יכול היה המעסיק להתרשם, כי העובד מסכים לעבוד ללא שכר. ולמעלה מזו, גם אם הגיש העובד תביעתו לאחר סיום ההתמחות וגם אם העובד נהג בחוסר תום לב בהתנהלותו, עדיין "אין בכך כדי לבטל את זכויותיו שנקבעו בחוק" [ע"ע 1054/01 אשר טוילי - יצחק דהרי, פד"ע לז 746 (להלן: עניין טוילי)]. "מעצם מהות היחסים שבין מאמן למתמחה, תהא ידו של המתמחה על התחתונה. מלכתחילה, מדובר במערכת יחסים בלתי שוויונית, במהלכה בא המתמחה בפני מאמנו כתלמיד בפני רבו, כאשר המאמן מופקד על תלמודו של המתמחה, על הנחייתו ועל מתן האישור שיפתח בפניו את דלתות לשכת עורכי-הדין. במצב דברים זה, בו אין כפות המאזניים מעוינות, הרי שגם אם נתן המתמחה הסכמתו לשמש בפני המאמן בלא תשלום, או בתשלום חלקי, יש לראות בכך ניצול מצוקתו של החלש ולא התנהגות חסרת תום לב מצדו של המתמחה ... מנגד, למצער, יש לראות כהתנהגות חסרת תום-לב את התנהגותו של מאמן אם יעלה בפני המתמחה דרישה לעבודה ללא שכר, או בתשלום סמלי. בה במידה, תהא התנהגותו של המאמן לוקה אם יקבל הצעה מעין זו מן המתמחה, ושומה עליו לדחותה ממנו והלאה" [ע"ע 1182/02 חיים קאזיס, עו"ד - תאופיק ארייט, פד"ע לח 394]. בהתאם להלכה הפסוקה, לפיה לא יתקבל "ויתור" עובד על שכרו ועל זכויותיו הקוגנטיות, שהיא היסוד והתשתית לחובות המעסיק כלפי עובדו, ואין להתחמק מתחולתה, הלכה אשר שרירה וקיימת בין אם "הוויתור" המיוחס לעובד נעשה לפני תחילת ההתמחות, במהלך תקופת ההתמחות, ולאחריה; בין אם היה "ויתור" במפורש במסמך בכתב, או מכללא; ובין אם "נלמד הוויתור" מנסיבות המקרה, כגון: שהעובד לא הלין על אי תשלום השכר, או הסכין עם תשלום שכר חלקי פחוּת משכר המינימום, קבע בית הדין כי דין הערעור להדחות.

(*) הכותבת - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".