עובדות וטענות:

התובעת, המכללה האקדמאית ת"א-יפו, ומנהליה, מקיימים בין היתר לימודים לתואר שני בפסיכולוגיה במגמות קלינית, רפואית, נוירו-פסיכולוגיה ופסיכולוגיה תעסוקתית. לשם כך, החלו לפעול להקמת מעבדת מחקר בתחום הפסיכו-ביולוגיה. הנתבעים הם חברי קבוצת "סוגרות", קבוצה בלתי מאוגדת המפעילה אתר אינטרנט ולה תכליות שונות וביניהן הגנה על בעלי חיים. בין היתר, הועידה הקבוצה לעצמה מטרה למנוע את הקמת המעבדה ולקיים לשם כך פעולות מחאה שונות. זאת, מאחר ולטענתם ייערכו במעבדה ניסויים בבעלי חיים שונים. מדובר בשרשרת פעולות מחאה שחלקן התנהלו מול שערי המכללה ומול משרדיה וחלקן מול בתיהם הפרטיים של התובעים. ענייננו בפעולות המחאה שקוימו לנגד בתיהם הפרטיים של התובעים. התובעים טוענים שהיו אלה פעולות שבוצעו בידי קבוצות של פעילים שלעתים מנו יותר מ-10 ואף יותר מ-20 נאספים שערכו "התאספויות פרועות, קולניות ואלימות" שתכליתן "להטריד ולמרר את חי התובעים, בני משפחותיהם ושכניהם...להפעיל עליהם לחץ פסול ובלתי סביר", ושבמהלך ההתאספויות הפרועות הללו הושמעו כלפי התובעים "דברי השמצה קשים ובוטים" המהווים "הסתה לשמה". עוד נטען, כי הנתבעים עומדים בראש הנאספים ושהם נעזרים באתר האינטרנט של סוגרות כדי לעודד את הפעילים להשתתף בפעולות המחאה וכדי להוציא שם רע לתובעים.

התובעים מפרטים שורה של עבירות בגינן הם זכאים, לטענתם, לסעד מניעתי קבוע כנגד הימצאות הנתבעים ברדיוס קרבה מסוים אל בתיהם, וכנגד התקהלויות והתאספויות ליד בתיהם.

דיון משפטי:

כב' הש' ד"ר ע' מודריק:

לשון הרע: לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול, בהתאם לאמת מבחן אובייקטיבית, "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" או "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו". אכן, הוצאת הביטויים "רוצח" "מתעלל" "אכזרי" ו"מסוכן" מתוך הקשרם עלולה לעורר רושם שהנתבעים ייחסו לתובעים מעשי רצח, התעללות ואכזריות כלפי בני אנוש. ואולם גם התבוננות בביטויי הגנאי הנ"ל על רקע הקשרם המדויק עשויה להעמידם בעיני אדם סביר כביטויים שנועדו להשפיל ולבזות את התובעים ולקומם את הציבור נגדם, שהרי הכל מסכימים שגם אם אין "רצח" של בעל חיים, "התעללות" ו"התאכזרות" לבעלי חיים הן בגדר התנהגות לא נורמטיבית. אכן, ניתן להניח שהתובעים, כגורמים העומדים בראש המכללה (גוף אקדמי מתוקצב), נחשבים לממלאי תפקיד בשירות הציבור או שלכל הפחות ניתן לראות את הביקורת על פעולת המעבדה כבת "עניין ציבורי". אלא, שההבחנה בין פרסום "עובדה" שהוא לשון הרע שאינו מוגן לבין פרסום שהוא "הבעת דעה" שהיא לשון הרע החוסה בצלה של הגנת תום לב, איננה פשוטה ולפעמים אף מצריכה הבחנות משפטיות מלאכותיות. כזה הוא ענייננו. הערכת העובדות, אף על פי שהיא בוטה, גסה ואפילו מקוממת (בהיותה ביקורת המושמעת על פעולה המתבצעת בתוך ד' אמות הדין) מצויה בגדרה של הגנת תום הלב. אולם, הקושי בענייננו, הוא שפרסום דברי הגנאי נעשה בתוך הקשר של מצג עובדתי חסר. הנתבעים לא גילו לציבור, לעוברי האורח שנקלעו אל מקום ההתקהלות או לאוכלוסיית הגולשים באתר סוגרות כי המעבדה תפעל על פי רישיון כדין ותגביל עצמה לניסוים בהיקף ובמסגרת המותרת על פי הדין. כאשר מיחסים למאן דהוא "התעללות" או "אכזריות" בניסויים בבעלי חיים, פירושו של דבר שמיחסים לו התנהלות בלתי חוקית ובכך מוצג מצג עובדתי שאינו נכון וככזה יש בו משום הוצאת שם רע. ברם, כמדיניות משפטית, נמתחו, לא אחת, גדריה של ההבחנה בין "עובדה" לבין "הערכת העובדה". הכל כדי להעניק הגנה רחבה לחופש הביטוי. לפיכך, אין לומר באורח נחרץ שהנתבעים ביצעו עוולה של הוצאת לשון הרע. לא מן הנמנע שאילו הוגשה נגדם תובענה בשל עוולה כזאת, היה לאיל ידם לחסות בצלה של הגנת תום הלב.

פגיעה בפרטיות והטרדה: פגיעה בפרטיות עשויה להתממש גם בלא חדירה לצנעת הפרט, או כניסה לרשות היחיד או השמעת רעש שמידתו עולה על המידה המרבית המותרת לפי התקנות. גם גריעה מופרזת משלוות החיים במעון פרטי ומניעת האפשרות מאדם לבודד עצמו בביתו מלחצים המופעלים עליו בהקשר לתפקידיו, עולות כדי פגיעה בפרטיות וזכות להנאה מרבית מן הקניין הפרטי. אכן, מסקנה זו תלוית מידה היא. היינו, אסיפת מחאה חד-פעמית בת משך זמן מוגבל שלא נכרכה בפעולות יוצאות דופן בחומרתן עשויה להיחשב כ"דבר של מה בכך". ואולם, בענייננו, הנתבעים "חצו את הגבול", כך בית המשפט. "נפח" פעולות המחאה מול בתי התובעים בהיבטים של תדירות, זמנים, הימשכות, תכנים ורעש סביבתי אינו יכול להיחשב כסביר. מכאן, שפעולות הנתבעים גיבשו בעיקרון, עילת תביעה בגין עוולות אזרחיות מכוח חוק הגנת הפרטיות ומכוח פקודת הנזיקין. שאלת "ההצדקה הציבורית" של הפגיעה תבחן להלן.

הסתה התפרעות והתקהלות אסורה והפרת חובה חקוקה: בעיקרון, התקהלות המונה פחות מ-50 איש אינה טעונה היתר. ההתקהלויות דנן מנו הרבה פחות מכך. אמנם, התקהלות של שלושה אנשים או יותר עלולה להיות בלתי חוקית אם היא נועדה ל"הפרת השלום" או שפעולות של הפרת השלום מתבצעות במהלך ההתכנסות. ואולם, התקהלות שתכליתה לקרוא קריאות מחאה, גנאי ועלבון אינה מיועדת ל"הפרת השלום". העובדה שהמשטרה נאלצה, פעם אחת, להתערב ואף עיכבה לחקירה את אחד המתקהלים מלמדת שייתכן שאותה התקהלות לוותה ב"הפרת השלום". אך גם בעניין זה הפרטים אינם ברורים דיים ומכל מקום לא הוכח שהמשטרה הביאה את מאן דהוא לדין. עבירת ההסתה, לפי לשונה, מיועדת למנוע הסתה למעשי אלימות או איום והפחדה (טרור) ולמנוע את עידודם או הבעת תמיכה במעשים כאלה. ההתקהלויות הנדונות לא אופיינו בשימוש באלימות או בקריאות לאלימות ולטרור. יוצאת מגדר זה רק ההתקהלות שבה קראו המתקהלים לשכנים לגרש את התובע 2 על שום היותו "בן אדם מסוכן". קריאה שכזו היא קריאה לאלימות (או איום באלימות) ויש לראות בה קריאה חמורה מאד. נקבע, כי יוצא מן הכלל זה מעיד על הכלל. היינו, שמגמתן ותכליתן של ההתקהלויות הייתה מחאה. מביישת, מבזה ומשניאה אך לא אלימה. לפיכך, אין לקבוע שמעשי הנתבעים עלו כדי עבירות של התפרעות והסתה.

חוקיותן של משמרות המחאה: השאלה בהקשר לענייננו חורגת מן השאלה במתווה הכולל של היחס שבין הזכות להפגין ולמחות לבין זכות הפרט להנאה מן הפרטיות ומן הקניין הפרטי. ענייננו סב על גבולות ההגנה על חופש הביטוי וזכות המחאה, כאשר זו ממקדת עצמה במקום מגוריו הפרטי של מושא המחאה, חלף מקום פעילותו שבו מתחולל נושא המחאה. בפסק הדין העיקרי שניתן לענין זה (בג"ץ 2481/03 דיין נ' ניצב יהודה וילק), נתגלעו הבדלי השקפות מסוימים. גישת המשנה לנשיא (כתוארו אז) ברק יוצאת מן ההנחה שהזכות לקיים אסיפה, תהלוכה ומשמרת מחאה והזכות לפרטיות שתיהן זכויות אדם חוקתיות שוות מעמד. על כן בשעה שמתקיימת התנגשות ביניהן מן הראוי לקיים איזון. היינו, גריעה מסוימת מן ההגנה הניתנת לכל אחת מן הזכויות כדי לאפשר את קיומן העקרוני זו לצד זו. מדובר באיזון אופקי המתבטא בהגבלות של זמן, מקום ואופן מיצויה של הזכות האחת כדי לקיים את מהותה של הזכות האחרת. לשיטתו, ניתן לקיים משמרת צמודה ליד ביתו הפרטי של איש ציבור אם המשמרת היא "חד-פעמית", מספר המשתתפים בה קטן והם עומדים בשקט נושאים שלטים ובמגבלה של זמן העמידה. זאת, גם בלא היתר מן המשטרה. לגישת השופט (כתוארו אז) שלמה לוין איזון ראוי בין זכויות היסוד המתנגשות משמיע, בעניין זה שהזכות לפרטיות גוברת. איש ציבור, כמוהו ככל אדם זכאי להנאה מן הפרטיות בביתו-מבצרו ואין להותיר את הדבר במשמעותו התיאורטית גרידא. גישת השופט גולדברג הניחה את הדגש על שאלת אפקטיביות המחאה מבחינת מיקומה. מקום שבו יש חלופה אפקטיבית למיקום המחאה, צריך להעדיף אותה על פני מיקום המחאה ליד מקום המגורים הפרטי. בהעדר חלופה אפקטיבית כאמור אין מנוס אלא לאפשר מחאה ליד בית המגורים.

ואולם, בענייננו, לפי כל אחת משלוש הגישות הנ"ל מוצדקים התובעים בטרונייתם נגד ההטרדה החוזרת ונשנית שהוטרדו בידי הנתבעים לפתח מעונם הפרטי. הנתבעים קיימו משמרות מחאה מרובות שכללו השמעת קריאות בוטות, חריפות ומשפילות כנגד התובעים; הם פעלו באורח "רועש" (גם אם מידת הדציבלים של הרעש לא חרגה מן המותר), בזמנים שונים ומשונים שהכבידו מאד על שגרת חייהם של התובעים ובני ביתם ולא הייתה לכך כל הצדקה. הנתבעים וקבוצתם הפגינו ומחו אל מול שערי המכללה ואל מול הבניין שבו ממוקמים משרדי המכללה. איש לא הפריע להם בכך (כל עוד לא הפריעו לפעילות המכללה). אולם, הנתבעים לא ביקשו את "חופש הביטוי" כשהוא לעצמו. הם ביקשו את חופש ההטרדה, את הזכות לגרום לתובעים חוסר נחת ותחושת מצוקה. אכן הנתבעים לא פעלו מתוך רוע לב או שנאת הזולת. הם סברו שה"ביטוי" האפקטיבי ביותר איננו בהצגה פומבית של הרעיון שבו הם דוגלים, אלא בהטרדת מנוחתו של מי שאינו מקבל את רעיונותיהם. החופש להטריד איננו חלק מ"חופש הביטוי". הוא, לפי גישות שונות, הכרח שלא יגונה שעה שאין דרך לממש בלעדיו את חופש הביטוי. הוא ראוי לגנאי במקום שבו ניתן לממש בלעדיו את חופש הביטוי. מכאן, שלא הייתה "הצדקה ציבורית" לפעילות המחאה המתמשכת מול בתי התובעים ואלה היו מוצדקים בדרישתם להפסיק את הדבר.

הסעד העיקרי המבוקש הוא מניעת התקהלות מטרידה ופוגעת בפרטיות ליד בתי התובעים או מי ממנהלי התובעת. סעד זה הינו פועל יוצא מן הקביעה הנ"ל שההתקהלויות מול בתי התובעים, במסגרת ובאופן שהן בוצעו עולה כדי פגיעה בפרטיות ומטרד. המשמעות היא שאין להתיר לנתבעים לקיים בעצמם, או באמצעות אחרים מטעמם או לקרוא לאחרים מטעמם לקיים התקהלויות, בכל מספר של אנשים, מול בתי התובעים ושאר מנהלי התובעת, ברדיוס של 200 מטרים ממקומות המגורים הפרטיים הללו, שבהן מושמעות קריאות מחאה ומופעלים אמצעי גרימת רעש מכל סוג או נגרם מטרד אחר.