עבודה/תשלום דמי הודעה מוקדמת בפירוק חברה/עליון

עובדות וטענות: המשיבה 3, חברת קומגייטס בע"מ, נקלעה לקשיים עסקיים, לרבות אי תשלום שכר לעובדיה. ב-29.5.03 הגישו העובדים בקשת פירוק, בין השאר, בטענה כי החברה חדלת פירעון. ביום 12.6.03 ניתן צו פירוק זמני לחברה, וביום 17.8.03 אישר בית המשפט למפרקת הזמנית לפטר את עובדי החברה. "בשולי הדברים" נאמר, והוא הנידון דידן, כי "עמדת הביטוח הלאומי, המסרב לכלול את רכיב ההודעה המוקדמת בגימלה, נראית על פניה תמוהה ונוגדת את פסיקתם העדכנית של בתי הדין לעבודה, וטוב יעשה המנהל המיוחד אם יתן על כך את דעתו בעת שישוב ויכריע בתביעת החוב...". על הדברים הללו נסוב הערעור דנן. לטענת המערער, כוללת הגימלה לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי (סעיפים 183-180) שכר עבודה ופיצויי פיטורין בלבד, ושכר עבודה מוגדר בהפניה לחוק הגנת השכר תשי"ח-1958. לעניין הפרשנות הנחוצה, מסתמך המערער על פסיקת ביה"ד הארצי לעבודה וביהמ"ש המחוזי שלפירוק, כי תשלום תמורת ההודעה המוקדמת אינו בחינת שכר אלא "פיצוי עבור הפרת הסכם העבודה", שכן אינו ניתן בעבור עבודה. כן מסתמך המערער על סעיף 7 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורין ולהתפטרות, תשס"א-2001, המתאר סיטואציה כגון זו שלפנינו, והמדבר בפיצוי. לשיטת המערער, הרציונל בעניין זה זהה לטעם שעל פיו אין משלמים גימלה בגין פיצויי הלנה לעובדים; לדעתו גישה אחרת, המציבה את דמי ההודעה המוקדמת בגדר שכר העבודה, תביא מיניה וביה להצבתם בדרגה העליונה של הנשיה המובטחת, וכך תפגע בנושים אחרים. שינוי בדבר מחייב, לטענת המערער, חקיקה. מכאן הבקשה לקבוע, כי אין דמי הודעה מוקדמת מהווים שכר עבודה לצורך גימלה לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי. המשיבים 1, מרבית עובדי החברה, טענו כי פרוצדורלית, אין מקום לערער על "קביעת אגב-אוביטר", כפי שהייתה החלטת בימ"ש קמא בנושא זה והדרך הנכונה היתה הגשת ערעור לבימ"ש קמא על החלטת המנהל המיוחד, שהחליט להכיר בדמי ההודעה המוקדמת לצורך תביעת החוב, והדבר לא נעשה. מהותית נטען, כי יש לפרש "שכר עבודה" בחוק הביטוח הלאומי פירוש רחב יותר, ולראות את דמי ההודעה המוקדמת כבאים "עקב עבודתו" של העובד לפי חוק הגנת השכר שאליו מפנה חוק הביטוח הלאומי. בנוסף, נטען כי הודעה מוקדמת כמותה בפועל כפדיון חופשה, שדמיו מהווים שכר עבודה – גם אם קרויה היא בשם פיצוי. כמו כן, נטען כי אין הכרה בדמי הודעה מוקדמת כשכר עבודה מחייבת גם הכרה בהם כדין קדימה - ולכל היותר ישולמו אלה על ידי המערער, בלא שייגבו על-ידיו מן המעביד.

דיון משפטי: כב' הש' א' רובינשטיין: פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי עניינו, "ביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ובפירוק תאגיד". פרק זה תכליתו, כתכליתו של חוק הביטוח הלאומי כולו, תכלית סוציאלית: לפרוש רשת ביטחון לרגלי המבוטח בשעה של מצוקה או אי השתכרות. החוק מקנה לעובד מבוטח גימלה, בין השאר, משניתן צו לפירוק חברה (סעיף 182(2)). הגימלה לעובד מוגדרת (סעיף 183) כ"סכום חוב שכר העבודה ופיצויי הפיטורים שמעבידו חייב לו...", ולסכום זה קבועה תקרה. בשנת תשס"א נחקק חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 (להלן: חוק הודעה מוקדמת), הקובע חובת הודעה מוקדמת על פי דין. סעיף 7(א) לחוק קובע כי "מעביד שפיטר עובד ולא נתן לו הודעה מוקדמת לפיטורים כאמור בחוק זה, ישלם לעובדו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת". שכר רגיל מוגדר כ"שכר העבודה המובא בחשבון לעניין חישוב פיצויי פיטורים". בתקופת ההודעה המוקדמת רשאי מעביד לוותר על עבודתו של העובד. בעבר ראתה הפסיקה בדמי הודעה מוקדמת פיצוי ולא שכר וזו היתה המגמה במשך שנים רבות. ניתן לזהות בפסיקה גם ניצני שינוי. בענייננו, מדובר בנושא המשלב דיני עבודה מזה - ותכליתם הבסיסית הסוציאלית והמקדמת רווחה, ודיני פירוק מזה - שתכליתם הבסיסית היא כלכלית, ומקדמת שוויון. שילוב זה חשוב שימצא ביטויו כמשקף הגינות כלפי כולי עלמא. ועם זאת, בסופו של יום, תכלית ההודעה המוקדמת היא בראש וראשונה סוציאלית, שימור מקום מחייתו של העובד. אולי לא ייפלא, אך הקריאה לפרשנות שתכלול את דמי ההודעה המוקדמת באה משני הכיוונים המקצועיים, משתי דיסציפלינות משפטיות – מביה"ד לעבודה (הנשיא (בדימוס) כב' הש' מ' גולדברג ז"ל) ומבימ"ש של פירוק (כב' הש' ו' אלשיך). הדברים באו לאחר קבלתו של חוק הודעה מוקדמת אשר היווה מנוף למגמה חדשה. הנשיא גולדברג, במאמרו "הודעה מוקדמת לפיטורין ולהתפטרות (על חוק הודעה מוקדמת לפיטורין ולהתפטרות, תשס"א-2000)" הביע אמונתו, כי כשתתעורר השאלה דנא יגיעו בתי המשפט למסקנה שלצורך אותן הוראות חוק ההודעה המוקדמת יש ליתן משמעות שונה לדיבור 'שכר עבודה' מהמשמעות שבחוק הגנת השכר, לאור תכליתן השונה של אותן הוראות. המחבר היה ער לכך ש"פיצוי" או "תמורת" הודעה מוקדמת אינם באים בגדרי שכר עבודה לצורך חוק הגנת השכר, שכן אינם משתלמים לעובד 'תוך כדי ועקב עבודתו', אך סבור הוא כי ה'פיצוי' בגין הודעה מוקדמת נופל בגדר 'הכנסת עבודה' על פי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש). בפש"ר 1576/04 עפארי נ' המוסד לביטוח לאומי הרחיבה כב' הש' אלשיך את היריעה, ראשית, בהבחינה בין דמי הודעה מוקדמת לפיצוי הלנת שכר, שכן לשיטתה לבד מן המטרה ה"הרתעתית" דמי הודעה מוקדמת הם חלק מ"'רשת ההגנה' התחיקתית על העובד, המיועד למנוע מצב בו עובד ימצא עצמו 'מושלך לרחוב' ומחוסר פרנסה בלא כל התראה, ובלא כל שהות בה יוכל לנסות להתארגן ולמצוא לעצמו במהירות עבודה אחרת ...". ועוד, לשיטתה, יש לראות בחוק ההודעה המוקדמת פעולה חקיקתית שהיא "מעין 'השבה' סטאטוטורית של שכר העבודה האבוד לעובד". לפיכך הביעה את החשש, כי פרשנות דווקנית של המושג 'שכר עבודה' תפגע קשה בעובדים וכן הוסיפה, כי הגם שיש בכך לכאורה פגיעה בשאר הנושים, ניסיון החיים מלמד כי דמי ההודעה המוקדמת הם בדרך כלל אחוז זעיר מהנשייה (להבדיל משעבודי קדימה אחרים). עם זאת סברה, שיש להותיר את מלאכת הפרשנות לביהמ"ש העליון ואף הפנתה קריאה למחוקק להסדרת הנושא. נראה, כי השניים הגיעו לכלל מסקנה דומה, שהדרך הראויה היא החלת הביטוח של זכויות העובדים בפירוק גם על דמי הודעה מוקדמת. למסקנה זו אין צורך להזקק למחוקק ודי אם נלך בנתיב הפרשנות. יש לזכור, כי בפסיקתו של ביה"ד הארצי לעבודה, הוטעם מכבר כי אין בחוק הישראלי הגדרה כללית של 'שכר עבודה', ולמעשה אין להניח כי ניתן להגדיר 'שכר עבודה' בהגדרה אחת שתהיה יפה לכל המטרות. נאמר לא אחת, כי מושגים והוראות שבחוק יש לפרש לאור תכליתו ומטרתו של דבר החקיקה. כמו כן, קורה לא פעם, שלגבי מושג זהה, יהא פירושו שונה בחוק אחד מפירושו בחוק אחר, הכל בהתאם למתבקש מתכליתו ומהכוונה הגלומה בו (ע"פ 224/85 בית מרקחת אלבא נ' מ"י). אילו צעדנו בשביל הסלול בפסיקת העבר, היה מקום לקבלת הערעור; ואולם, נראה שבתכלית החקיקה קרוב הפיצוי בעבור הודעה מוקדמת להוות כמעין שכר. נכון שיחסי העבודה מתנתקים עם תשלום הפיצוי, והעובד זכאי לדמי ההודעה המוקדמת גם אם מצא עבודה מיידית, אך הדעת נותנת על פי ניסיון החיים, כפי שתיארה כב' הש' אלשיך, כי חלק ניכר מהעובדים אינם מוצאים עבודה מיידית, ודמי ההודעה המוקדמת משרתים את התכלית הסוציאלית במובן ישיר וברור, כדי שהעובד לא יפול ל"תהום הנשיה" (תרתי משמע) של קופת הפירוק. ואכן, הגיעה העת ליתן לדמי ההודעה המוקדמת את מקומם הראוי להם בהקשר הביטוח הלאומי. אמנם "שכר העבודה" בענייננו נקבע בסעיף 180 – בהגדרה שאינה חדה די צרכה – "כמשמעו בסעיף 1 לחוק הגנת השכר לרבות סכום שלפי כל דין רואים אותו כשכר עבודה...". אולם ריבוי הפנים של המונח "שכר", פותח פתח לפרש מונח זה לענייננו, אף שהוא כרוך בחוק הגנת השכר, גם ככולל את ההודעה המוקדמת. חיזוק לפירוש המוצע אולי ניתן למצוא בדיבור "ותשלומים אחרים המגיעים לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו", שבסעיף 1 לחוק הגנת השכר. ביהמ"ש סבור, כי אין הכרח לראות את "עקב עבודתו" "ובמשך עבודתו" כתנאים מצטברים, אך גם אילו היו כאלה, הויתור בסעיף 6 לחוק ההודעה המוקדמת הוא על "נוכחות" ועל "עבודה בפועל", קרי, מצב שבו טרם נותקה כליל זיקת העובד למקום העבודה. המונח "שכר" יכול להתייחס גם לתשלומים המוגדרים פיצוי. סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה-1995 מגדיר "'פיצוי' - תשלום של תוספת יוקר המשתלמת לפי המדד... או תשלום פיצוי בעד התייקרות לעובדים השכירים במשק לפי הסדר בין ארגון העובדים...". על אף העובדה שתוספת היוקר מוגדרת פיצוי היא נחשבת שכר לכל דבר ועניין (סעיף 6(3) לחוק דמי מחלה, תשל"ו-1976 או סעיף 3(ב)(2) לחוק שכר מינימום, תשמ"ז-1987). כך גם ביחס לפיצויי פיטורין, לגביהם נקבע "פיצוי הלנת שכר יהיה לכל דבר, פרט לענין סעיף זה (חישוב גובה הפיצוי), חלק משכר העבודה" (סעיף 17(ב) חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958). עינינו הרואות, ישנם סוגי פיצוי מסוימים הנקראים שכר, ואין אפוא מניעה פרשנית לקבוע כי דמי הודעה מוקדמת, גם אם נלך בדרכה של הפסיקה הוותיקה ונגדירם כפיצוי, באים בשעריו של סעיף 180 לחוק הביטוח הלאומי. פסיקת בתי הדין לעבודה שהתייחסה לדמי הודעה מוקדמת כאל "פיצוי עבור הפרת הסכם העבודה", ניתנה בתקופה בה חובת התשלום אכן נבעה מהסכם בין העובד והמעביד (או מהסכם קיבוצי). לא זה המצב כיום. כיום חובת התשלום היא סטאטוטורית, חובה הדדית המוטלת על כל עובד ומעביד מכוח הוראות חוק הודעה מוקדמת. כיום יש איפוא – מטבעם של דברים – מקום רחב יותר להתייחס לדמי ההודעה המוקדמת כאל חלק מרשת הביטחון הסוציאלי ולא רק כפיצוי הסכמי. תקופת ההודעה המוקדמת נועדה לאפשר לשני הצדדים "להתכונן לסיום היחסים ולחפש מקום עבודה או מעביד חלופיים" (דברי ההסבר להצעת חוק הודעה מוקדמת). זו תכליתה הראשונית של תקופת ההודעה המוקדמת. התשלום הקבוע בסעיף 7 לחוק אינו קנס בגין הפרתה של חובת ההודעה, כי אם מאמץ להביא את העובד לאותו מצב בו היה נתון אילו נמסרה הודעה במועד, דהיינו: לאפשר לעובד תקופה סבירה בה הוא ממשיך להשתכר למחייתו ובידו לחפש מקום עבודה חלופי. בימ"ש של פירוק שוקל, בין היתר, שיקולים שביושר (equity). מטרתו חלוקה צודקת והוגנת של נכסי החברה. עיקרון זה הוא העומד ביסוד עקרון החלוקה השוויונית והוא גם התומך בקבלת עמדתם של המשיבים. בנסיבות אלה, ובהתחשב בתקרה הסבירה שנקבעה בחוק הביטוח הלאומי, דומה כי הצדק והיושר תומכים בעמדת המשיבים, שעלותה לקופת הפירוק קטנה, ותועלתה לרווחת העובדים גדולה.