עבודה/תשלום דמי הודעה מוקדמת בפירוק חברה/עליון

עובדות וטענות:

המשיבה 3, חברת קומגייטס בע"מ, נקלעה לקשיים עסקיים, לרבות אי תשלום שכר לעובדיה. ב-29.5.03 הגישו העובדים בקשת פירוק, בין השאר, בטענה כי החברה חדלת פירעון. ביום 12.6.03 ניתן צו פירוק זמני לחברה, וביום 17.8.03 אישר בית המשפט למפרקת הזמנית לפטר את עובדי החברה. "בשולי הדברים" נאמר, והוא הנידון דידן, כי "עמדת הביטוח הלאומי, המסרב לכלול את רכיב ההודעה המוקדמת בגימלה, נראית על פניה תמוהה ונוגדת את פסיקתם העדכנית של בתי הדין לעבודה, וטוב יעשה המנהל המיוחד אם יתן על כך את דעתו בעת שישוב ויכריע בתביעת החוב...". על הדברים הללו נסוב הערעור דנן. לטענת המערער, כוללת הגימלה לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי (סעיפים 183-180) שכר עבודה ופיצויי פיטורין בלבד, ושכר עבודה מוגדר בהפניה לחוק הגנת השכר תשי"ח-1958. לעניין הפרשנות הנחוצה, מסתמך המערער על פסיקת ביה"ד הארצי לעבודה וביהמ"ש המחוזי שלפירוק, כי תשלום תמורת ההודעה המוקדמת אינו בחינת שכר אלא "פיצוי עבור הפרת הסכם העבודה", שכן אינו ניתן בעבור עבודה. כן מסתמך המערער על סעיף 7 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורין ולהתפטרות, תשס"א-2001, המתאר סיטואציה כגון זו שלפנינו, והמדבר בפיצוי. לשיטת המערער, הרציונל בעניין זה זהה לטעם שעל פיו אין משלמים גימלה בגין פיצויי הלנה לעובדים; לדעתו גישה אחרת, המציבה את דמי ההודעה המוקדמת בגדר שכר העבודה, תביא מיניה וביה להצבתם בדרגה העליונה של הנשיה המובטחת, וכך תפגע בנושים אחרים. שינוי בדבר מחייב, לטענת המערער, חקיקה. מכאן הבקשה לקבוע, כי אין דמי הודעה מוקדמת מהווים שכר עבודה לצורך גימלה לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי. המשיבים 1, מרבית עובדי החברה, טענו כי פרוצדורלית, אין מקום לערער על "קביעת אגב-אוביטר", כפי שהייתה החלטת בימ"ש קמא בנושא זה והדרך הנכונה היתה הגשת ערעור לבימ"ש קמא על החלטת המנהל המיוחד, שהחליט להכיר בדמי ההודעה המוקדמת לצורך תביעת החוב, והדבר לא נעשה. מהותית נטען, כי יש לפרש "שכר עבודה" בחוק הביטוח הלאומי פירוש רחב יותר, ולראות את דמי ההודעה המוקדמת כבאים "עקב עבודתו" של העובד לפי חוק הגנת השכר שאליו מפנה חוק הביטוח הלאומי. בנוסף, נטען כי הודעה מוקדמת כמותה בפועל כפדיון חופשה, שדמיו מהווים שכר עבודה – גם אם קרויה היא בשם פיצוי. כמו כן, נטען כי אין הכרה בדמי הודעה מוקדמת כשכר עבודה מחייבת גם הכרה בהם כדין קדימה - ולכל היותר ישולמו אלה על ידי המערער, בלא שייגבו על-ידיו מן המעביד.

דיון משפטי:

כב' הש' א' רובינשטיין: