התיישנות זכויות העובד

פרק הזמן שנקבע בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, להגשת תביעה כספית (שאינה קשורה לתחום המקרקעין), הינו 7 שנים מיום שנוצרה עילת התביעה. יחד עם זאת, ישנם חוקים ספציפים בכלל, ובדיני העבודה בפרט, שקובעים פרקי זמן קצרים יותר, דהיינו תקופות התיישנות מיוחדות ביחס לזכויות שונות, כמפורט להלן:

פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים - יש להפריד בין התביעה לתשלום השכר או פיצויי הפיטורים עצמם, אותם ניתן לתבוע עד 7 שנים מיום שנוצרה עילת התביעה (היום בו היה זכאי העובד לקבל את השכר או פיצויי הפיטורים הנתבעים), לבין התביעה לפיצויי ההלנה שאז חל סעיף 17 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, ולפיו:

· אם השכר / פיצויי הפיטורים שולמו באיחור, הזכות לתבוע את פיצויי ההלנה תתיישן תוך 60 ימים מיום שהעובד קיבל את השכר / פיצויי הפיטורים, אולם בית הדין האזורי לעבודה רשאי להאריך את התקופה של 60 ימים לתקופה של 90 ימים.

· אם השכר / פיצויי הפיטורים לא שולמו כלל, הזכות לתבוע את פיצויי ההלנה תתיישן תוך שנה מהיום שבו רואים אותם כמולנים.

· יצוין כי כאשר מדובר בתופעה של איחור בתשלום שכר (להבדיל משכר שלא שולם כלל), שחוזרת על עצמה, קובע חוק הגנת השכר תקופת התיישנות ארוכה יותר. אם הלין המעסיק את שכרו של העובד, או חלקו, 3 פעמים בתקופה של 12 חודשים רצופים שבתוך 3 השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי, תהא תקופת ה התיישנות 3 השנים האמורות.

בדב"ע שם/10-2 מדינת ישראל נ. ברזילי ואח', נקבע כי משהתיישנה הזכות לפיצויי הלנת שכר לא ניתן להעניק את הסעד שנקבע בחוק כפיצוי על פיגור בתשלום שכר עבודה, ועל כן רשאי בית הדין לפסוק ריבית והצמדה על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה.

חופשה שנתית - סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, קובע כי תקופת ההתיישנות לכל תביעה עפ"י החוק, היא שלוש שנים.

יחד עם זאת, סעיף 6 לחוק קובע כי החופשה תינתן בחודש האחרון של שנת העבודה שבעדה היא ניתנת, או במשך שנת העבודה שלאחריה, וסעיף 7 לחוק מדבר על אפשרות מוגבלת לצבירת חופשה, ולפיו לא ניתן לצבור חופשה שנתית, אך עובד רשאי, בהסכמת המעביד, לקחת 7 ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות.

שילוב ופרשנות של שלושת הסעיפים הנ"ל מביאים למצב שבו עובד יכול לתבוע זכויות חופשה המגיעה עבור שנת העבודה החמישית שלפני התביעה ואילך.

יצוין כי ביה"ד הארצי לעבודה פסק כי הזכות לפדיון חופשה נוצרת ביום בו נותקו יחסי עובד מעביד, ואת תקופת ההתיישנות בגין פדיון חופשה יש למנות מאותו מועד (דב"ע מב/17-3 שמריהו גולן נ. יעקב ממן, פד"ע יג 321).

במקרה שלעובד יש זכות לחופשה שנתית ארוכה יותר מזו שקובע החוק, מכוח חוזה / הסכם קיבוצי / צו הרחבה: לגבי חלק החופשה החוזית (החופשה העודפת על זו שקובע החוק), קיימת התיישנות רגילה של 7 שנים (הזכות לפדיון החופשה העודפת תלויה בהוראות המקור ממנו היא נובעת). כך גם במקרה שעובד זכאי לחופשה נוספת הניתנת לו כתמורה לעבודת שעות נוספות או לעבודה ביום מנוחה.

דמי הבראה – כל עוד מתקיימים יחסי עובד – מעביד, חלה תקופת התיישנות רגילה של 7 שנים. עם זאת, לאחר סיומם של יחסי עובד – מעביד, עובד יהיה זכאי לקצובת הבראה רק לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, אם לא קיבל את קצובת ההבראה עבור אותה תקופה במהלך עבודתו.

שוויון הזדמנויות בעבודה - באשר לתביעות אזרחיות הנובעות מהפרת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, נקבעה בסעיף 14 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תקופת התיישנות קצרה של 12 חודשים מיום שנוצרה עילת התביעה.

הטרדה מינית - תביעה בשל העוולות המצוינות בחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, תתיישן לאחר שחלפו 3 שנים מיום שנוצרה העילה (עפ"י סעיף 6(ג) לחוק).

לפיכך, במקרה הנ"ל, בהתחשב בתקופות ההתיישנות המנויות לעיל, שני תוכל לתבוע ממעסיקה דמי הבראה בגין שתי שנות עבודתה האחרונות, וכן הפרשי הצמדה וריבית על השכר ששולם באיחור (ענין שבשיקול דעתו של בית הדין). מרבית תביעותיה של שני התיישנו.