ע"א 8133/03 עודד יצחק נ. לוטם שיווק בע"מ ואח', ניתן ביום 27.10.2004.

עובדות

עודד החל לעבוד במשתלה השייכת לחברת לוטם שיווק בע"מ (להלן – החברה) בינואר 1992. עודד קיבל תידרוכים מהמנהל ובעל המניות העיקרי בחברה (להלן – המנהל), אשר בנוסף סיפק לו כלי עבודה ופיקח על עבודתו.

ביום 15.3.1992 ביקש המנהל מעודד לחבר טפטפות לשתילים. כחצי שעה לאחר תחילת העבודה, התכופף עודד לעבר אחד השתילים כדי להניח בו טפטפת, ואז חדר מוט תיל שתמך בשתיל אל תוך עינו. לעודד אושרה תקופת אי כושר של 64 ימים ונקבעה לו נכות לצמיתות בשיעור של 25%.

בית משפט השלום דחה את התביעה האישית, שהגיש עודד נגד המנהל, לאחר שקבע כי לא הוכחה יריבות אישית בינהם, אך קיבל את התביעה נגד החברה וחייב את החברה בתשלום פיצויים בסך 217,110 ₪. בערעור בבית המשפט המחוזי נדחה ערעורה של החברה והמנהל ונקבע כי יש לקבל את התביעה האישית נגד המנהל ולחייבו ב-50% מהפיצויים לעודד.

מכאן הערעור, שנסב על שאלת חיובם של המנהל והחברה, כל אחד מהם, בתשלום נזקו של עודד, והערעור שכנגד שנסב על שאלת חיובו האישי של המנהל.

בית המשפט העליון פסק

המעביד, והאחראי במקום העבודה מטעמו, חייב להבטיח כי מקום העבודה יהא כזה שיבטיח את שלומם של העובדים על מנת שעובד שהגיע למקום העבודה בבקרו של יום כשגופו שלם, ייצא את מקום העבודה בערבו של היום במצב זהה. לפיכך, על המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים שיימנעו את הסכנות שהעובד חשוף אליהן, סכנות שעל המעביד להיות ער להן ואשר כרוכות בעבודה שמבצע העובד מטיבה ומטבעה.

עצם היותו של המנהל מנהל העבודה במקום, יש בה כדי להקים חובת זהירות כלפי עודד בכל הקשור לסכנות לגופו, הנובעות מעצם העבודה המוטלת עליו והנתונה לפיקוחו של מנהל העבודה. המנהל הינו גם בעל מניות עיקרי בחברה. העובדה שאין הוא רק מנהל עבודה, אלא גם בעל מניות עיקרי מקרבת אותו במידה רבה למעמדו של המעביד, החברה.

מוטות התמיכה היוו סיכון מיוחד שעל המעביד, באמצעות מנהל העבודה במקום, החובה למנעו. אין מדובר בסיכון שהינו מהסיכונים שמזמנים חיי היומיום לאדם, אלא בסיכון בלתי רגיל שנוצר על ידי מוטות תיל שראשיהם לא כוסו. המנהל יכול היה לצפות את הנזק שעלול להיגרם לעודד, שכן עודד לא היה מצויד במשקפי מגן, חלקם של המוטות לא היו מסומנים ועודד אף לא קיבל הסברים על שיטת העבודה הנכונה. מנהל עבודה סביר בנסיבות אלו היה צריך לצפות את הנזק.

הסיכונים שנלקחו בנסיבות המקרה אינם סיכונים סבירים.

יצוין כי, גם היסודות האחרים הנדרשים להתגבשותה של עוולת הרשלנות מתקיימים במקרה זה.

המנהל הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו בכך שלא נקט באמצעי הזהירות הסבירים כדי למנוע את הנזק, והפרת חובה זו היא שגרמה לנזק. יחד עם זאת, יש מקום לפסוק אשם תורם של עודד, שכן הוא לא נזהר מהמוטות על אף שידע כי הם מצויים בשתילים ועל אף שידע, ולמצער היה עליו להיות מודע, לסכנה הטמונה במוטות, שכן מדובר בסכנה כזו שכל אדם סביר יכול היה להסיק את דבר קיומה.

לאור כל האמור, היה מקום להטיל אחריות אישית על המנהל.