איילה ודוד ביגלאייזן ועוד 28 אחרים, התקשרו בהסכמים עם קיבוץ אלמוג במהלך שנת 1998, לרכישת זכות נופש בת שבוע אחד בשנה למשך 30 שנה במלון שהתעתד הקיבוץ להקים בתחומו. ההסכמים נחתמו במסגרת כנסים שנערכו על-ידי חברת שיווק, עמה התקשר הקיבוץ למטרת שיווק הפרויקט. המלון לא נבנה כמתוכנן, ולפיכך הוגשה התביעה לביטול החוזים, השבת הכספים ולפיצויים.

התובעים טענו כי הקיבוץ הטעה אותם, בהציגו מצג טרום-חוזי שבו הסתיר מהרוכשים עובדות רלוונטיות בחוסר תום-לב. נטען, כי הקיבוץ ידע, כבר במועד ההתקשרות, שרשויות התכנון אישרו תכנית מתאר ארצית לתיירות שאינה מאפשרת את בניית המלון ושהסיכוי לשנותה קלוש ביותר, אולם בחר להסתיר מידע זה הן במעמד חתימת החוזים, והן בהמשך, בהוסיפו לגבות מהם את התמורה בגין זכויות הנופש ודמי האחזקה, תוך שהוא ממשיך במצגיו, לפיהם בניית המלון תחל בקרוב מאוד. לטענת התובעים, גם לאחר תביעות קודמות בהן חויב הקיבוץ להשיב את סכומי התמורה ששילמו לו רוכשים אחרים – הוסיף לדבוק בשלו.

הקיבוץ ביקש לפטור עצמו מאחריות בטענה כי היה על התובעים לבדוק את המצב התכנוני של הפרויקט בטרם החתימה על ההסכמים, וכי היה עליהם להבין, מנוסח החוזים, כי כלל לא הובטח להם שהמלון אכן יבנה בסופו של דבר. הקיבוץ הפנה, בין היתר, לחלק המקדמי של ההסכם, שבו נכתב כי "...בניית המלון, שיבנה על ידי החברה, יהיה כפוף להשגת כל ההיתרים הדרושים על פי דין, וכי אם לא יושגו היתרים כאלה מסיבות שאינן תלויות בקבוץ ו/או החברה שקשורות לרשויות, במועדים הקבועים בהסכם זה, תידחה בניית בית המלון למועד אחר...".

בית המשפט לא קיבל טענה זו. התמונות והמצגת שהוצגו בפני הרוכשים הציגו את הנכס הנמכר בדרך ברורה ומוחשית ביותר מכפי שהוצגה בלשון החוזים. אין חולק, כי תכנית המתאר הארצית לתיירות, שאינה מאפשרת את בנית המלון, אושרה כבר במהלך חודש אוגוסט 1998, עת שווקו היחידות במלוא המרץ לתובעים, במסגרת כנסים ונמכרו זכויות הנופש בפרויקט. חרף זאת, הקיבוץ לא יידע את הרוכשים בפרטי המצב התכנוני שחל על השטח שאינו מאפשר את בניית המלון אלא בכפוף להליך ארוך וממושך, שתוצאתו כלל אינה ודאית והצלחתו מוערכת בסיכוי נמוך ביותר.

אי גילוי מידע בשלב כריתת החוזה ייחשב להתנהגות שאינה מקיימת את דרישת הדרך המקובלת ותום הלב. משלא העמיד הקיבוץ את הרוכשים על נתונים חיוניים שהיו בידיעתו, ושאילו ידעו אותם, ספק רב אם היו מתקשרים בחוזה, נהג כלפיהם בחוסר תום לב והטעה אותם להתקשר בחוזים.

כלל הוא, שהטעיית הקונה אינה נרפאת בהחתמתו על החוזה, שכן המוכר הוא שחייב ליידע את הקונה בפרטי העסקה. על כן, עומדת לתובעים הזכות לביטול ההסכמים.

נקבע כי הפרתם היסודית של ההסכמים מקנה לתובעים זכות לביטול החוזים ולהשבת הסכומים ששילמו לקיבוץ מכוחם. בנוסף על התמורה עבור זכויות הנופש, שילמו חלק מהתובעים גם תשלומים לחברת אינטרוול בתמורה לזכות תחלופה בינלאומית של הנופש ברחבי העולם. חברת אינטרוול הנה חברה לתחלופת זכויות נופש, עמה התקשר הקיבוץ, כדי לספק לרוכשים זכות נופש עולמית. משהופר ההסכם והמלון לא נבנה, ממילא התשלומים לחברת אינטרוול הנם בגדר תוצאה מסתברת של ההפרה, אשר יש לחייב בגינה את הקיבוץ בהשבה.

לאור האמור, הורה בית המשפט על ביטולם של החוזים אשר נכרתו בין התובעים לבין הקיבוץ והקיבוץ חויב לשלם לתובעים את הסכומים, כפי שפורטו בכתב תביעתם.