בדרכי רצופת הפקקים לביתו של אליעזר פישמן בסביון, על מנת להשתתף בהפגנה של חברי הוועד של גלובס המוחים על פיטורי 60 מעובדי העיתון, עלו וצצו בזיכרוני רגעים ואירועים ממאבק ההתאגדות פורץ הדרך שניהלנו בחברת פלאפון לפני כ-3 שנים על זכותנו הבסיסית והלגיטימית להקים ועד.

בין היתר נזכרתי איך לכל אורך המאבק קיבלנו פעם אחר פעם גב תקשורתי מאותו עיתון כלכלי ורוד המיועד בדרך קבע לאנשי עסקים ומנכ"לים של חברות גדולות. אין לראות זאת כדבר מובן מאליו. המחאה החברתית של 2011 גרמה להרחבת הפריזמה הכלכלית גם בקרב עיתונאים ועורכים, עם שחקן חדש במשוואה שעד אז באופן אבסורדי לא נלקח בחשבון - העובדים עצמם.

אורי יוגב, המכהן כיום כיו"ר רשות החברות הממשלתיות, התראיין לפני כעשור עת נפרד מתפקידו כממונה על השכר במשרד האוצר, וטען כי "הצלחנו לקדם את המהפכה הדרמטית מכולן - שבירת העבודה המאורגנת בישראל". אומנם "חזונו" של יוגב לא קרם עור וגידים, אך בישראל, חשוב לזכור, מספר העובדים המאוגדים נמוך מ-40%. לכן, זוהי רק התחלתו של המאבק.

ייתכן שהדעה הרווחת היא שבמקום עבודה כמו גלובס המספק שכר מכובד, יוקרה מקצועית ועוד שלל הטבות, אין צורך בוועד עובדים מיוזע. אלא שהמציאות, בין השאר גלי פיטורים ומשברים כלכליים, מורכבת הרבה יותר ומחייבת את מתן היכולת להתאגד והגברת המודעות ליכולת הזאת.

• האמת על אליעזר פישמן - ולמה הוא ימשיך להיות מודל לחיקוי?
• חייו ומותו של אליעזר פישמן - הטייקון שאיבד נכסיו, אבל לא את חבריו
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

אם עד כה התרגלנו בעיקר למאבקי עובדים עם צמיגים בוערים, מגאפון רועש ומפעל נעול באזורי הפריפריה הרחוקים, באחרונה אנו עדים גם למאבקים במתכונת שונה. אט אט קמות יוזמות התאגדות מסוג חדש: ועדי עובדים של צעירים, משכילים, מאזור המרכז שמבינים כי המאבק נגד רמיסת זכויות והלנת שכר אינו נחלתם הבלעדית של עובדי מפעלים קשי־יום - המאבק הזה רלוונטי, יותר מתמיד, גם בעיתון כלכלי מוביל.

אחטא לאמת אם אומר שמאות מפגינים מחו מול ביתו של פישמן – בסך הכל היו במקום עשרות בודדות של מוחים, אבל עדיין היה בה משהו מרגש. נציגים של ועדי עובדים מתחום הסלולר, התשתיות, התחבורה ועוד הגיעו להפגין נגד פיטורים שלא נוגעים להם ישירות. כתף מול כתף עם עובדי גלובס. סולידריות בישראל 2015 היא כבר מזמן לא מילה גסה.

ברק לוי הוא יו"ר ועד העובדים בפלאפון