מעסיק מנוע מלבקש מהעובד בדיעבד החזר בגין שכר שהוא בחר לשלם לעובד בנימוק שמדובר בשכר ששולם ביתר

ס"ע 19321-12-10 יוכלמן אשר הפקות בע"מ נגד הדס מורנו, בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, ניתן ב- 28.9.2014 תקציר פסק הדין מאת עו"ד עמוס הלפרין
שקלים, צילום: Getty images Israel
העובדות
יוכלמן אשר הפקות בע"מ (להלן: "המעסיקה" או "הסוכנות") הנה סוכנות שחקנים וחברת הפקות אשר העסיקה את הדס מורנו (להלן: "העובדת") כשחקנית במשך חמש שנים.
במהלך שנות עבודתה, לאחר שהעובדת החלה ללמוד וההכנסות מהופעותיה פחתו, המעסיקה בחרה להמשיך לשלם לה שכר חודשי כשלשיטתו הדבר "יוצר לה חוב" כלפיו, חוב שלשיטתו אותו עליה לשלם בכך שתסכים לחדש את החוזה לחמש שנים נוספות. לאחר שסירבה לחתום על החוזה בתנאים האמורים הגישה הסוכנות את התביעה נשוא הליך זה.
מנגד תבעה העובדת את המעסיקה בגין זכויות שונות כעובדת, אשר לטענתה לא שולמו לה וכן תבעה פיצוי בגין הפרת חובות חקוקות.
הסוכנות הציגה בפני בית הדין שני חוזים נפרדים, חוזה אחד המסדיר יחסי עובד מעסיק וחוזה שני המסדיר יחסי שותפות וכן מסמכים רבים הנוגעים לתחשיבי ההוצאות וההכנסות, אשר לא הוצגו בזמן אמת בפני העובדת. בין המסמכים קיימות סתירות ואי התאמות רבות שקיבלו הסברים לקויים, אם בכלל, מעדי הסוכנות. כך למשל, מתלושי השכר עלה כי הסוכנות קיזזה הוצאות שונות של ההפקה משכרה של העובדת, על פי שיקול דעת הסוכנות.
פסק הדין
בית הדין דחה את תביעת הסוכנות וקיבל את התביעה שכנגד שהגישה העובדת.
נקבע כי הסוכנות פעלה בחוסר תום לב, כאשר מחד נהגה כמנהג מעסיק, לרבות הנפקת תלושי שכר ותשלום שכר חודשי ומאידך ניכתה מההכנסות, הוצאות שונות שאין מנכים משכרם של עובדים, על פי שיקול דעתה הבלעדי והימנעות מתשלום זכויות העובדת.
בית הדין זיהה ביחסים שבין הצדדים פערי כוחות (בין איש עסקים מנוסה לבין צעירה חסרת ניסיון, חיילת משוחררת במועד חתימת ההסכם), אשר באו לביטוי החל בחתימת ההסכם דרך יישומו במשך חמש שנים וכלה בהליך המשפטי.
ההוצאות שנוכו מהכנסותיה של העובדת
בית הדין קבע כי הניכויים שנוכו משכרה של העובדת אסורים על פי סעיף 25 לחוק הגנת השכר תשי"ח- 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר").  אין מדובר בחוב קצוב, בחוזה העבודה לא הוגדרו מהן אותן הוצאות שיופחתו מהכנסותיה של העובדת על מנת לקבוע מה היו הרווחים שייצרה וגם אין מדובר בתשלום מקדמות על חשבון שכר כפי שטענה הסוכנות.
הצדדים הסכימו להתחלק באופן שווה ברווחים (ולא בהכנסות) שיניבו הופעותיה של השחקנית. עובד ומעסיקו רשאים להגיע להסכמה שהשכר שישולם לעובד ייגזר מתפוקה ובלבד שהשכר שישולם לו מידי חודש גבוה משכר מינימום. אולם בהיות יחסי הצדדים יחסי מעסיק עובדת, אסור היה לסוכנות לחייב את העובדת בהוצאות בניגוד להוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר. כל ההוצאות שנוכו הן הוצאות אסורות על פי הוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר והפרשנות שניתנה להוראות אלו בפסיקה וממילא לא ניתן אישורה של העובדת לנכותן וודאי לא אישור בכתב.
אין מדובר בחוב קצוב הואיל ובחוזה לא הוגדרו ההוצאות שינוכו מההכנסות
הלכה היא כי יש לפרש את המונח "חוב" בסעיף 25 לחוק כחוב קצוב ומוסכם שאינו שנוי במחלוקת שהעובד התחייב בכתב לשלמו, רק במקרה זה מותר יהיה למעסיק לנכות את החוב משכרו של העובד.
לעניין דרישת הכתב : "כאשר מופחת אותו שכר ממנו חי ומתקיים העובד, מן ההכרח שיהיה מסמך המגבה הפחתת השכר המוסכם" (ע"פ(ארצי) 8060-07-10 מדינת ישראל נ' בדוח).
אין בחוזה שנחתם הגדרה של "ההוצאות" שינוכו על מנת לחשב מה הם הרווחים. המינוח הכללי "בקיזוז הוצאות" אין פירושו שהצד החזק בהתקשרות רשאי לנכות מההכנסות כאוות נפשו.
סעיף 25 (ב1) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע כי במקרה מחלוקת חוזה יפורש לרעת המנסח. הסוכנות היא שניסחה את החוזה ומשלא הוגדרו ההוצאות המותרות וישנה מחלוקת בין הצדדים הרי שהימנעותה של הסוכנות מהגדרת ההוצאות בחוזה פעל לרעתה.
אין מדובר במקדמות שכר
טענתה הנוספת של הסוכנות שהחוב נוצר לאחר ששילמה לעובדת מקדמות על חשבון שכר לא הוכחה. בתלושי השכר אין אזכור של מקדמות, לא הוצגה בקשה של העובדת לקבל מקדמות ולא הוצג כל מסמך המודיע לה שהסכומים המשולמים לה הם מקדמות.
הסוכנות היא שבחרה להמשיך לשלם לעובדת שכר חודשי גם בשנים בהן הופיעה פחות. לכל היותר ניתן לקבוע כי מדובר בשכר ששולם ביתר על פי בחירת המעסיק משיקוליו שלו. העובדת העמידה עצמה לרשות המעסיק (במגבלת הלימודים), המעסיק יכול היה לבחור להביא את החוזה לידי סיום אך בחר שלא לעשות כן. המעסיק אף לא הוכיח כי הסוכנות הציעה לעובדת עבודה כשחקנית בתקופת הלימודים ו/או שהעובדת סירבה להצעה.
הלכה היא כי מעסיק אינו יכול לבקש מהעובד בדיעבד החזר בגין שכר שהוא בחר לשלם לעובד בנימוק שמדובר בשכר ששולם ביתר. מעסיק רשאי לקזז שכר בסמוך למועד התשלום כאשר התגלתה הטעות, או אם הוא הודיע לעובד מראש ובכתב שהוא שומר על זכותו לקזז סכומים שישולמו ביתר. במקרה לפנינו השכר שלטענת הסוכנות שולם ביתר שולם משך כשנתיים ימים, מתוך בחירה ולא בטעות. כמו כן לא נטען, וכמובן שלא הוכח, שנמסרה לעובדת הודעה בדבר קיזוז עתידי.
לאור כל זאת נקבע כי התשלומים ששולמו לעובדת לא היו מקדמות כי אם שכר חודשי אותו שילמה הסוכנות מתוך בחירה ומשיקולי כדאיות ששקלה.
בית הדין דחה את כל תחשיבי הסוכנות לעניין הוצאות וקבע שיש לחשב את שכרה של העובדת על בסיס ההכנסות בלבד כפי שהן רשומות בדוחות שהוגשו.
עשיית עושר שלא במשפט
הסוכנות טענה שהעובדת נדרשת להשיב לה את הסכומים ששולמו ביתר גם בשל כך שמדובר בעשיית עושר שלא כדין על פי האמור בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1987 (להלן: "חוק עשיית עושר").
סעיף 2 לחוק עשיית עושר קובע:  "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".
בית הדין קבע כי המקרה לפנינו הוא ממין המקרים בהם ההשבה אינה צודקת.
חוזה הייצוג והאופן בו מומש הם ביטוי לחוזה בו לצד אחד מסור הכוח כולו ולצד השני אין כל יכולת להשפיע על ביצוע החוזה. לכל היותר מדובר ב"טעות בכדאיות העסקה" מצידה של הסוכנות אשר הניחה כמובן מאליו שהעובדת תחדש את החוזה עמה לחמש שנים נוספות. במצב דברים זה אין כל הצדקה לקבוע כי על העובדת להשיב לסוכנות סכומים ששולמו ביתר.
התביעה שכנגד
כאמור, בין הצדדים התקיימו יחסי עבודה לאורך כל התקופה ועל כן נקבע שהעובדת זכאית לקבלת סכומים שהיו משולמים לה כעובדת:
פיצוי בגין הפרשות פנסיוניות שלא הופרשו עבורה וכן דמי הבראה.
זכאות העובדת לפיצויי פיטורין
בין הצדדים נחתם חוזה לתקופה קצובה בת חמש שנים, בתום חמש שנים פקע תוקפו והוא לא חודש.
דיבור על חידוש החוזה לאורך כל התקופה אינו תחליף למסירת הודעה לעובד לפחות שלושה חודשים לפני תום תקופת החוזה. יש לתת לעובד הצעה קונקרטית הכוללת את החוזה החדש ואת התנאים החדשים המוצעים בו. הצעה כזו לא ניתנה על ידי הסוכנות לעובדת שלושה חודשים לפני מועד פקיעת החוזה.
ההצעה הקונקרטית לה ציפתה הגיעה לכל המוקדם חודש לפני תום החוזה. על כן פקיעת החוזה מזכה את העובדת בפיצויי פיטורין על אף שהיא זו שדחתה את החוזה החדש שהוצע לה.
זכאות העובדת לדמי חופשה שנתית
בית הדין קיבל את טענת הסוכנות כי העובדת אינה זכאית לדמי חופשה שנתית, לאור כך שקיבלה שכר חודשי מלא בין עבדה ובין אם לא, בעוד שעבודתה לא הייתה סדירה. הסוכנות אמנם לא ניהלה פנקס חופשה למרות הוראות הדין אולם אין הדבר מקים לעובדת זכות לקבל תשלום עבור חופשה שנתית שעה שהשכר שולם במלואו בלי קשר להיקף העבודה אשר היה חלקי ביותר.
דחיית התביעה לגמול שעות נוספות, מנוחה שבועית וחגים
העובדת לא הגישה כל תחשיב, רישום או ראיה לעבודתה בשעות נוספות, מנוחה שבועית או חגים, למעט טענה כללית, לא הוכיחה לא עבודה בשעות נוספות, לא דפוס עבודה ולא רישום כלשהו של שעות נוספות שעבדה לטענתה. על כן התביעה ברכיבים אלו נדחתה.
פיצוי בגין הפרת חובה חקוקה והפרת חובת תום הלב
העובדת עתרה לקבלת סעדים בגין הפרת חובה חקוקה (אי ניהול פנקס עבודה, אי תשלום דמי חגים, העסקה ביום המנוחה השבועי, אי תשלום הוצאות נסיעה).
נמצא כי במקרה דנן יש הצדקה למתן פיצוי בגין הפרת חובות חקוקות שכן יש להוקיע התנהגות כהתנהגות המעסיקה, במסגרת יחסי עבודה. לעיתים בחרה לנהוג בעובדת כעובדת ולעיתים כשותפה, מחד ששולם לה התגמול עבור הופעותיה כשכר בניגוד למוסכם בחוזה, מאידך הושתו עליה הוצאות כאילו היא שותפה.
לא ניתן לאחוז את המקל בשני קצותיו, מאחר ובפועל הסוכנות העסיקה את העובדת, היה עליה לקיים את חובותיה של מעסיקה כלפי עובדיה, משבחרה שלא לעשות כן יש הצדקה לחייבה בתשלום פיצוי בגין ההפרה.
לאור חומרתן, היקפן והימשכותן של ההפרות במרבית תקופת ההעסקה, אנו קובעים כי על הסוכנות לפצות את העובדת בפיצוי בסך 20,000 ש"ח.
(*) הכותב - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS"
תגובות לכתבה(0):

התחבר לאתר

נותרו 55 תווים

נותרו 1000 תווים

הוסף תגובה

תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה