תקבול שכונה "פיצוי בגין אי תחרות" הוא למעשה שכר עבודה

עו"ד רו"ח (כלכלן) ארז בוקאי

תקציר עמ"ה 6790/10 אברהם קרינגל נ' פקיד שומה פתח תקווה
DELETE
תקציר עמ"ה 6790/10
אברהם קרינגל נ' פקיד שומה פתח תקווה

בית המשפט המחוזי בתל אביב פסק כי תקבול שקיבל המערער ממעסיקתו עם סיום יחסי העבודה ביניהם ניתן למערער בקשר עם יחסי עבודתו כפיצויי פרישה נוספים. נפסק כי המערער לא הוכיח שהתמורה שולמה בגין אי תחרות כנטען, וזאת בין היתר לאור קביעת בית המשפט כי בין המערער לבין חברת אסם היה קיים הסכם העסקה סטנדרטי שנחתם עם בכירים באסם לאי תחרות, בשל העובדה כי המערער היה חבר בדירקטוריון של חברות אחרות בקבוצה, ומשום שמהראיות עולה כי לא היה חשש ממשי כי המערער יתחרה באסם לאחר פרישתו. המערער חויב בהוצאות משפט חריגות בסך 250,000 ש"ח.


השאלה המשפטית והרקע העובדתי
המערער עבד בקבוצת חברות אסם במשך כ-38 שנה עד לפרישתו בשנת 2004. בתפקידו האחרון שימש משנה למנכ"ל וכן מילא תפקידי ניהול נוספים. כחודשיים לאחר מועד פרישתו נכרת הסכם בין המערער לבין אסם שכותרתו "הסכם לשמירת סודיות ואי תחרות". במסגרת ההסכם התחייב המערער שלא להתחרות בעסקי אסם במשך תקופה של שנתיים בתמורה לתשלום של ארבעה מיליון ש"ח, שהופקדו בנאמנות עבור המערער עד חלוף תקופת אי התחרות.
לאחר שנתיים קיבל המערער את התמורה שנקבעה בצירוף ריבית. המערער דיווח על ההכנסה כרווח הון החייב במס בשיעור של 20%. לשיטת המערער, התמורה האמורה היא בגין אי תחרות ובבחינת מכירת נכס ולכן יש למסותה במישור ההוני. מנגד, לשיטת המשיב מדובר בחלק ממענק הפרישה שקיבל מאסם ויש לסווג הכנסה זו כהכנסת עבודה. המשיב טוען כי הוראות ההסכם אינן משקפות את אומד דעת הצדדים, וכל תכליתן היא להסוות מענק פרישה שקיבל המערער נוסף על פיצויי הפרישה הרגילים במטרה להפחית את חיובי המס של המערער.
דיון
לכאורה, הסכם אי התחרות הוא בבחינת ראיה בעלת משקל התומכת בטענת המערער שלפיה התקבול ששולם לו שולם בתמורה לוויתור על זכותו שלא להתחרות בה. ואולם, בהתחשב במכלול הנסיבות נראה כי התשלום ניתן לו על רקע פרישתו ולא כתמורה לוויתור על זכות התחרות.
המשיב צירף הסכמי העסקה של בכירים אחרים בקבוצת אסם שמהם עולה כי אלה היו מחויבים בשמירת סודיות ובאי תחרות למשך שנתיים ממועד פרישתם מאסם. משאלה היו התחייבויות המנהלים הבכירים לאסם, נראה כי בעת פרישתם לא נזקקה אסם לעריכת הסכמי שמירת סודיות ואי תחרות ולא היה לה צורך לשלם להם תמורה כספית נוספת בגין אי תחרות. נראה כי למערער היה הסכם דומה. בהקשר זה יש לדחות את טענת המערער כי לא נחתם בינו לבין אסם הסכם העסקה במשך כל שנות פעילותו בקבוצה. לאחר פרישתו של המערער הוא המשיך לכהן כדירקטור בחברות אחרות בקבוצה. עובדה זאת יש בה כדי לכרסם בטענה כי אסם נזקקה להתחייבות מצד המערער שלא להתחרות בה - ראשית, על פי הוראות סעיף 254 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 נאסר על המערער לפעול בניגוד עניינים ולהתחרות בעסקי חברות הקבוצה שבהן שימש דירקטור. שנית, כדירקטור בחברות אלו ממילא היה המערער חשוף לסודות מסחריים של אסם גם בתקופה שלאחר כריתת ההסכם.
המערער לא הציג ראיות לטענתו כי לאחר מועד פרישתו הוצעו לו הצעות עסקיות אצל מתחרי אסם, ולפיכך אין לקבלה. מספר שבועות לאחר פרישתו התראיין המערער לעיתון גלובס. בריאיון זה התייחס לעסקי אסם, והריאיון עצמו התקיים במשרדי אסם. מכך יש ללמוד שגם לאחר פרישתו היה המערער קשור בטבורו לאסם וכי אסם לא חששה להעביר למערער מידע מסחרי. יש בכך ללמד כי ההסתברות שהמערער יתחרה באסם לאחר פרישתו הייתה נמוכה. לפיכך, אם לא היה למערער הסכם העסקה קודם עם אסם, לא היה לאסם כל חשש שלאחר פרישתו יתחרה בה המערער אגב שימוש בסודותיה המסחריים.
הכנסה ממימוש אופציות - נושא נוסף הדורש הכרעה הוא אופציות לא סחירות של נסטלה, בעלת השליטה באסם, שקיבל המערער בשנת 2001 ובשנת 2007 מימש ברווח של כ-600,000 ש"ח. המערער דיווח על ההכנסה ממימוש האופציות כרווח הון החייב במס בשיעור 27.5%, כממוצע בין שיעור המס על רווח הון (20%) לבין שיעור המס על רווח ממכירת ניירות ערך זרים (35%). מנגד, לשיטת המשיב הרווח שנצמח למערער הוא הכנסה פירותית החייבת במס על פי סעיפים 2(2)(א) ו-3(ט) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961, משום שהאופציות הוענקו למערער במסגרת יחסי עובד מעביד. המערער טוען כי נסטלה אינה המעביד שלו וכי אסם ונסטלה לא דרשו להכיר בעלויות ההקצאה כהוצאה, ובכך לטענתו יש ללמד כי המערער אינו עובד של נסטלה ואין מדובר בשכר עבודה. נפסק כי יש לדחות את טענות המערער. האופציות הוקצו כדי להמריץ את המערער בעבודתו באסם וכאות הערכה על תרומתו בעבודה, ועל כן מדובר ברווח מעבודה שהגיע לידי המערער ממעבידו במישרין או בעקיפין.
תוצאה
הערעור נדחה. המערער חויב בהוצאות משפט בסך 250,000 ש"ח.
*הערת המערכת: על אף נסיבות פסק הדין, נראה כי הוצאות המשפט חריגות ביחס להוצאות משפט בבתי משפט מחוזיים אחרים בנוגע לסוגיות דומות (לדוגמה: ע"מ 53358/10 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, שם נפסקו הוצאות בסך 30,000 ש"ח) ואף בהשוואה להוצאות משפט שקבע כב' השופט אלטוביה בסוגיית תניית אי תחרות (לדוגמה: ע"מ 34229-09, שם נפסקו הוצאות בסך 55,000 ש"ח).

בבית המשפט המחוזי בתל אביב
לפני כב' השופט מגן אלטוביה
ניתן ב-19.1.2014


תגובות לכתבה(0):

התחבר לאתר

נותרו 55 תווים

נותרו 1000 תווים

הוסף תגובה

תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה