מתמחה במשפטים זכאי לזכויות במקום העבודה ככל עובד אחר

תקציר ס"ע 4766-03-11 גלעד אליהו יורה נ' עו"ד אברהם המר, בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, ניתן ב- 16.05.2013 תקציר פסק הדין מאת עו"ד דנה פרייס
DELETE
העובדות
-----------
מר גלעד אליהו יורה (להלן: "העובד") עבד כמתמחה במשרד עו"ד אברהם המר (להלן: "המעביד") על פי כללי לשכת עורכי הדין (אישום מתמחים ופיקוח על התמחות), תשכ"ב-1962 (להלן: "כללי לשכת עורכי הדין").
לצורך הכרעה בדיון וזכויות הנגזרות מכך היה על בית הדין להכריע במועדי תחילת וסיום יחסי העבודה וכן בדבר שעות העבודה של העובד.
העובד טען, כי היחסים החלו ביום 13.09.10 והסתיימו ביום 02.1.11 ולפיכך הוא זכאי בין היתר לפדיון חופשה שנתית. לצורך הוכחת טענתו, העובד הציג בפני בית הדין מסרון (להלן: "המסרון"), מיום 02.01.11 אשר תוכנו היה: "תשאיר את המפתחות ואת הפלאפון במשרד ותלך לתחמן מישהו אחר".
מאידך, המעביד הכחיש את טענות העובד וטען, כי היחסים החלו ביום 01.10.10 והסתיימו ביום 31.12.10 ולשם הוכחתו המעביד הציג את הדיווחים שהוגשו ללשכת עורכי הדין בדבר התחלת וסיום התמחותו של העובד.
במסגרת הדיון המוקדם נקבע, כי שעות עבודתו של העובד היו בין השעות 09:00 עד 19:00.
העובד טען, כי הוא לא קיבל תשלום בגין שעות נוספות ולצורך הוכחת טענותיו הציג את רישומי הנוכחות שלו אצל המעביד ואת תלושי השכר שהעידו, כי למרות ששכרו שונה, השכר ששולם לו היה בעבור שעות רגילות בלבד ולא כלל בתוכו שעות נוספות.
מאידך המעביד טען, כי בשגגה נרשם בתלוש השכר שהתוספת בסך 500 ש"ח היו בגין שכר בסיס אך בפועל מדובר בתוספת המהווה תגמול בגין שעות נוספות.
כמו כן, לטענתו מתמחים אינם זכאים לתשלום בגין שעות נוספות בהסתמכו על פסק דין אשר נגע למתמחים בבית משפט.
סוגיה זו הוסדרה גם כן בחלקה במהלך הדיון המוקדם ונקבע, כי שכרו המוסכם של העובד יהיה 4,000 ש"ח לחודש ולאחר מכן 4,500 ש"ח, כאשר גם כאן הייתה מחלוקת מתי חל השינוי בפועל.
העובד טען, כי שכרו שולם באיחור רב בגין החודשים ספטמבר- אוקטובר 2010 ושולם ביום 21/11/10, ביום 24.03.11 שולם לעובד סך של 5,000 ש"ח וביום 26.04.11 שולם סכום נוסף בסך של 4,500 ש"ח.
העובד טען, כי שמשלא שולם שכרו במועד וגם השכר ששולם באיחור רב לא עלה כדי כל הסכום המגיע לו יש לחייב את המעביד בפיצויי הלנת שכר.
מאידך, המעביד טען, כי האיחור בתשלום שכרו של העובד נבע מהמצב הכלכלי הקשה שבו הוא היה שרוי אך נכון בסופו של דבר הוא שילם לעובד את כל המגיע לו ויתר הסכומים הנדרשים שנויים במחלוקת.
כמו כן לטענת העובד, במסגרת העסקתו הוא נתבקש לבצע עבודות שאינן משפטיות אלא משרדיות תוך כדי שימוש ברכבו הפרטי, בשווי של 1,500 ש"ח. העובד הודה, כי לעיתים הוא קיבל החזר הוצאות דלק במזומן.
מאידך, המעביד טען, כי "ביצוע העבודות שאינן משפטיות" היו בגדר טובה שהעובד ביצע בשבילו מבלי שסוכמה עימו תמורה כספית.
לא זאת ועוד, העובד טען, כי המעביד לא העביר את ההפרשות לקופת הגמל שהייתה מצויה ברשותו במועד תחילת העסקתו בהתאם לצו ההרחבה הכללי במשק לביטוח פנסיוני.
לעומת זאת, המעביד מצידו בחר שלא להגיב לטענה זו.
לעניין נסיבות סיום העסקתו של העובד, העובד טען כי המעביד פיטר אותו ביום 02.01.11 על ידי משלוח המסרון ואף נתבקש להחזיר למעביד את כל רכושו.
מאידך המעביד טען, כי העובד הוא זה שהתפטר והמסרון אשר נשלח לעובד הוצא לאחר שהעובד טרק לו את הטלפון בפנים ולא השיב לו לשיחות. כמו כן, לטענתו תוכן המסרון אינו חד משמעי וניתן לפרשו לשני פנים.
לעניין ההודעה המוקדמת העובד טען, כי בהתאם לכללי לשכת עו"ד היה על המעביד לתת לו וללשכה הודעה מוקדמת בת 30 ימים מראש מתוך רצון לתת לעובד הזדמנות למצוא התמחות חלופית. מאידך, המעביד טען, כי מדובר בהרחבת חזית אשר לא נטענה בכתב התביעה אלא בתצהיר עדות ראשית.
לעניין פיצוי הפרת חוק הגנת השכר תשי"ח – 1958, העובד טען, כי המעביד לא קיים את הוראות החוק היות וניתן לו תלוש שכר רק עבור חודש אוקטובר 2010 בלבד מבלי שניתנו לו תלושים נוספים ומבלי שהייתה התייחסות לעבודה בפועל ו/או לצבירת הזכויות בתקופה זו.
לעומת זאת המעביד טען, כי קיימים שני תלושים בחודש אוקטובר שהתוכן שלהם שונה ובחלוף הזמן מהגשת התביעה המעביד אף הגיש תלושים נוספים שהופקו ב-03.07.11.
פסק הדין
-----------
בית הדין בדק את טופסי הדיווח שהוגשו ללשכת עורכי הדין בדבר תחילת ההתמחות וסיומה, את המסרון שנשלח לעובד ביום 02.01.11, את כתבי בית הדין שהוגשו מטעמו של המעביד וקבע, כי הטפסים וכתבי הטענות אינם עומדים בקנה אחד עם עדות המעביד לעניין מועד סיום היחסים.
כמו כן, בית הדין בחן את מכתב התפטרותו של העובד אשר נשא תאריך 02.01.10 וקבע כי למרות שתאריך המכתב אינו תואם את התאריכים שצוינו בכתב ההגנה ו/או בתצהירי עדות ראשית,יש לקבל את גרסת העובד, קרי, יחסי העובד-מעביד החלו ביום 13.09.10 והסתיימו ביום 02.01.11.
לא זאת ועוד, בית הדין בחן את הסכמת הצדדים בדיון המוקדם וקבע, כי הסכמת הצדדים עבור שעות העבודה המוסכמות של העובד בין השעות 09:00-19:00 עולה בקנה אחד עם רישום השעות בדו"ח שהוגש ללשכת עורכי הדין.
משכך, שעה שקיימת דרישה מטעם המעביד, המוסמך, לעבוד שעות נוספות אזי המתמחה זכאי לתגמול בגין שעות נוספות לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"ח -1957.
בית הדין דחה את טענתו של המעביד וקבע, כי יש להבחין בין אופי עבודתם של מתמחים בקבוצות שונות ובנפקותם לתפקוד היומיומי המצדיק מתן תגמול שעות נוספות לקבוצה אחת ואי הענקתה לקבוצה אחרת.
עוד נקבע, כי תבנית העסקתו של העובד הינה תבנית העסקה רגילה אשר מקנה לו זכאות לתשלום שעות נוספות עבור השעתיים הנוספות הראשונות בשיעור של 125% היות והמעביד לא הציג כל ראיות לסתור אותן כי העובד עבד 10 שעות ביום.
לפיכך, משהעובד הרים את נטל ההוכחה לצורך הוכחת עבודתו בשעות נוספות נפסק לו תשלום שעות נוספות בגין עבור חודשים ספטמבר עד דצמבר בסך של 16,728 ש"ח בגין אי תשלום שעות נוספות.
לעניין הלנת השכר, בית הדין קבע כי מצב כלכלי אינו עילה לאי תשלום השכר במועדו וככל שהמעביד סבר, כי הוא לא יוכל לעמוד בתשלומים היה עליו להפסיק את עבודתו של העובד כבר באוקטובר ולא להיעזר בעבודתו ללא תשלום. בית הדין התייחס בחומרת יתר לכך שהמעביד הינו עו"ד שחזקה עליו לדעת לחובת תשלום השכר במועד.
לפיכך, נקבע שיש להשית על המעביד פיצויי הלנה בשיעור של 50% תוך כדי התחשבות במצבו של המעביד מחד ובחובתו שלא להלין שכר מאידך בהתחשב באיזונים שבין התכלית ההרתעתית שנועדה להגן על זכותו של העובד להתקיים מעבודתו בכבוד לבין זכות הקניין של המעביד שלעיתים נוגדות אחד את השני.
לעניין פדיון חופשה נקבע, כי משהוכח כי העובד החל את עבודתו ביום 13.09.10 העובד זכאי ל-3.5 ימי חופשה ולמרות שצוין בדו"חות שהוגשו ללשכת עורכי הדין כי העובד נעדר 5 ימים מהתמחותו, לא היה כל פירוט ו/או תשלום בגין היעדרות זו ולפיכך, המעביד חב בתשלום פדיון חופשה.
לעניין החזר הוצאות נסיעה, בית הדין דחה את תביעתו של העובד וקבע, כי נטל ההוכחה מוטל על העובד ומשלא הוכחה החלפת הכתובת ו/או את המועד שבו הכתובת שונתה באמצעות הצגת רישום ממשרד הפנים ו/או חוזה לדירה את עצם /או תאריך השינוי אין הוא זכאי להחזר זה. כמו כן, לא הוכח כי העובד קנה כרטיסיות במקום חופשי חודשי.
לעניין החזר שימוש הוצאות ברכב, בית הדין דחה את טענת העובד, כי עליו לקבל החזר בגין החזר שימוש ברכב.
לעניין הפרשות לפנסיה נקבע, כי היות והמעביד לא התייחס בכתבי טענותיו לטענה זו, עליו לשלם תגמולים בסך של 2.5% מהשכר בסך של 418.20 ש"ח לתגמולים בלבד היות והעובד לא סיים את עבודתו בנסיבות אשר יזכו אותו בפיצויי פיטורים.
לעניין נסיבות סיום העסקתו של העובד, בית הדין העדיף את גרסתו של העובד וקבע כי ביום 02.01.11 המעביד צעק על העובד בטלפון ובתגובה לכך העובד טרק לו את הטלפון בפנים ולא ענה לשיחותיו של המעביד. עוד נקבע, כי המעביד שלח את המסרון לעובד בטרם כתיבת מכתב ההתפטרות אשר גרר להשבת ציוד המעביד לרשותו כפי שהעובד נדרש במסרון.
בית הדין קבע, כי תוכן המסרון היה חד משמעי ולא השתמע לשתי פנים שכן העובד נתבקש באופן בוטה להחזיר את המפתחות וללכת הביתה ולפיכך, מדובר בפיטורים – ביטוי אשר נועד להביא את היחסים לידי גמר, אשר בנסיבותיו אין לצפות מעובד לשוב לעבודתו.
לעניין ההודעה המוקדמת, היות ונקבע שחלים על יחסי מאמן ומתמחה יחסי עובד מעביד ומשכך חלים עליו כל חוקי המגן והוא זכאי להודעה מוקדמת בהתאם לחוק ולא בהתאם לכללי לשכת עורכי הדין אשר תכליתם שונה, בשיעור של 3.5 ימים בסך של 675 ש"ח.
לעניין פיצויים עקב פיטורים ללא שימוע, העובד פוטר בעזרת שליחת מסרון בהיותו בדרך לעבודה ולא כאשר הוא או המעביד היו המשרד. כמו כן, המעביד לא ביקש לפגוש את העובד לאחר שליחת המסרון ו/או לאחר שנרגעו הרוחות ואף לא לאחר קבלת מכתב התפטרותו של עובד, ואף לא מצא מקום לזמנו לשימוע בדיעבד וליישר את ההדורים ומשכך לא מדובר בפיטורי עידנא דריתחא.
לפיכך, גם אם העובד טרק את הטלפון למעבידו, היה על המעביד לבצע את השימוע אף לאחר שליחת המסרון, לתקן את המצב ולתאם פגישה עם העובד. יחד עם זאת, לאחר קריאת מכתב התפטרות העובד ונוכח תוכנו ספק אם המעביד ראה צורך לביצוע השימוע בדיעבד משכך בית הדין חייבו בגין פיטורים ללא שימוע בשיעור מצומצם בסך של 4,500 ש"ח בלבד.
לעניין הפיצוי מכוח סעיף 26 לחוק הגנת השכר תשי"ח – 1958, בית הדין קיבל את טענת העובד, כי הוא הועסק בחודש ספטמבר מבלי שקיבל תלוש עבור חודש זה.
כמו כן, הוכח כי למרות שהעובד עבד 10 שעות ביום, לא הייתה כל התייחסות לשעות הנוספות, זקיפה וניכוי ימי חופשה כנדרש, הפרשות לקופת תגמולים כנדרש בחוק ואף הרישום אשר בוצע בתלוש אינו תואם את המציאות ולפיכך בית הדין חייב את המעביד בגין הפרת חוק הגנת השכר בסך של 6,750 ש"ח.
כמו כן, בית הדין קבע פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 5,000 ש"ח.
תגובות לכתבה(1):

התחבר לאתר

נותרו 55 תווים

נותרו 1000 תווים

הוסף תגובה

תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה
  • 1.
    תחמן?
    אנונימי 21/08/2013 21:31
    הגב לתגובה זו
    0 0
    אולי
    סגור