ניכוי שעות עבודה בגין הפסקות מבלי שקיימת ודאות שניתנו בפועל אינו כדין

תקציר ס"ע 12070-02-11, אולגה פלדמן נ' טיב טעם בע"מ, בבית הדין אזורי לעבודה בנצרת, ניתן ב20/12/2012
(קרדיט: Getty Images Israel)
העובדות
--------------
אולגה פלדמן (להלן: "העובדת") הועסקה בטיב טעם בע"מ (להלן: "המעבידה") כ- 6 שנים כעובדת שעתית. העובדת פוטרה פיטורי צמצום. לאורך כל תקופת עבודתה נהגה המעבידה לקזז משכרה של העובדת חצי שעת הפסקה בכל יום עבודה. העובדת תבעה את השבת הסכומים שנוכו בטענה שלא עלה בידה לצאת להפסקות בפועל.
פסק הדין
--------------
במקרה דנן, לא ערך, אף אחד מהצדדים, רישום כלשהו באשר לזמני ההפסקות אשר נטלה העובדת או נטלה לכאורה, בכל ימי עבודתה. אין בהעדר תיעוד של העובד של מועדים מדויקים בהם עבד כשלעצמו, כדי להביא לדחיית תביעתו. על כן, די כי העובד יוכיח את מספר ימי העבודה ושכרו לשעה כדי לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליו ברכיב זה של תביעתו, וככל שיעמוד העובד בנטל זה, יעבור נטל ההוכחה למעסיק.
ככל שהמעסיק יטען, כי היו מקרים בהם לא מגיע לעובד שכר בעבור זמן הפסקה, למשל, בימים בהם עבד העובד פחות מ-6 שעות עבודה ליום (סעיף 20(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951), על המעסיק הנטל להראות את המועדים המדויקים לכך.
בנסיבות המקרה שלפנינו, הוכיחה העובדת, באמצעות תלושי שכרה, את ימי עבודתה ואת השכר שקיבלה ומכאן שנטל ההוכחה בעניין ההפסקות, עובר למעבידה, אשר היה עליה להוכיח את המועדים המדויקים בהם לא הגיע לעובדת שכר בעבור זמן ההפסקה שלכאורה נטלה. המעבידה, כאמור, לא עמדה בנטל זה, שכן מועדי ההפסקות לא נרשמו.
מאחר ולא ניתן להעריך האם ובאילו ימי עבודה ניתנה לעובדת הפסקה, נדרש בית הדין להכריע בשאלה האם מאפייני "זמן הפסקה" אכן באים לידי ביטוי בנסיבות המקרה דנן.
מאפייני "זמן הפסקה" הנם היות העובד חופשי לעשות כרצונו בזמן זה, נתון לרשות עצמו, משוחרר מחובתו כלפי מעסיקו, ובפרט על המעסיק להיות אדיש לנוכחותו או לאי נוכחותו של העובד במקום העבודה. אם נוכחותו של העובד במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, אז העובד אינו נחשב כמי שחופשי לעשות כפי רצונו בזמן ההפסקה.
בחינת נסיבות המקרה דנן הובילה את בית הדין למסקנה, כי המאפיין הראשון של "זמן ההפסקה" כפי שהוגדר, לא קוים - הלחץ ומצוקת כח האדם בעבודתה של העובדת מנע ממנה את האפשרות הלגיטימית להיות חופשיה ולעשות כרצונה במסגרת זמן כלשהי במהלך העבודה היומית שאמורה להיות מוקדשת להפסקה.
אין לראות במעבידה כמי שדאגה לכך או כמי שידעה בוודאות שעובדיה ממשים את זכותם להפסקה, כאשר הוכח, כי לכל היותר, היציאה וזמניה היו תלויים באופן ישיר ביכולות העובדים כל אחד במחלקתו. דבר זה מנוגד לכלל לפיו, העובד אמור להיות נתון לרשות עצמו, משוחרר מחובתו כלפי מעסיקו, כאשר האחרון צריך להיות אדיש לנוכחותו או לאי נוכחותו של העובד במקום העבודה.
מעבר לכך, נוכחות העובדת במקום עבודתה הייתה הכרחית לתהליך העבודה, שהרי מידת נחיצותה במחלקתה או בתפקידים נוספים בהתאם לתנועת הלקוחות והמחסור בעובדים, לא אפשרו לעובדת לעשות כרצונה בזמן ההפסקה (אם זו כלל ניתנה ומומשה), שכן היא נאלצה להמשיך להיות קשורה לעבודה.
לנוכח האמור לעיל, ניכוי המעבידה משכרה של העובדת חצי שעת הפסקה ביום, באופן קבוע, ללא כל קשר להתנהלות העובדת בפועל ויכולותיה למימוש הזכות להפסקה עפ"י החוק, אינו כדין.
לפיכך נפסק, כי על המעבידה לשלם לעובדת את הסכום, שניכתה משכרה בגין ה"הפסקות".

(*) המידע באדיבות "כל עובד" - מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS"
תגובות לכתבה(0):

התחבר לאתר

נותרו 55 תווים

נותרו 1000 תווים

הוסף תגובה

תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה